מועדים ועדים | עצירה למחשבה על פרשת אמור תשפ״ד

לפני שהיו לוחות שנה, איך נקבעו החודשים ואיך ידעו מתי יחול כל חג ומועד?

מה עשו חכמים כדי לעודד עדים לבוא ולספר שראו את הירח החדש?

ומה לומדים מכאן בתחום החינוך, ואיך זה שייך גם לקירוב רחוקים לתורה ולמצוות?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בפרשתנו מופיעה רשימה[1] של החגים, "מועדים" בלשון התורה: זמנם, דיניהם וקרבנותיהם. והרשימה נפתחת בעקרון כללי[2]:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְדֹוָד, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם

מה באות המילים תִּקְרְאוּ אֹתָם לומר?

התשובה נראית מפתיעה בעידן שבו יש לנו לוחות שנה מוכנים, גם במחשב. מכאן למדו חכמים שקביעת תחילתו של החודש החדש מוטלת עליהם, על חכמים.

אצלנו אפשר לדעת מתי יחול כל חודש וחודש מתוך לוח השנה. אבל בימי חז"ל זו היתה החלטה חדשה שהתפרסמה בתחילת כל חודש מחדש!

איך זה קשור לפסוק?

שאלה מצויינת שמכוונת אותנו לפשט שאינו ניכר ממבט ראשון.

רוב החגים שלנו חלים באמצע החודש, אבל הזמן שבו יחולו תלוי בזמן שבו מתחיל החודש החדש.

לכן:

תִּקְרְאוּ – אַתֶּם, בית הדין של חכמים, תקבעו ותפרסמו

אֹתָם – את ראש החודש החדש, שאמנם לא נזכר בפסוק הזה במפורש.

בְּמוֹעֲדָם – בזמן הנכון, ואז יֵדְעוּ הכל מתי יחול החג הקרוב.

הרמב"ם מסביר: כל אחד מאיתנו יודע מתי שבת, כי כל אחד זוכר מתי היתה שבת שעברה. אבל אי אפשר שכל אדם יחליט מתי החודש החדש. צריך מוסד שינהל את זה. בית הדין הגדול בירושלים[3].

לאחר החורבן, בטל המקדש ובטלו הקרבנות, ולכן החודשים נקבעים מראש, בידי חכמינו, לפי חשבון אסטרונומי. לוחות השנה שלנו נערכו תחילה בימי האמוראים, ועליהם אנו סומכים.

אבל בימי בית שני, בית הדין הגדול היה מודיע על החודש החדש, ברוב עם ועדה, כל ראש חודש מחדש.

****

חכמים זקוקים לך

היום, בעידן התאורה החשמלית, יש שפע של אור ברחובות. אבל בימים עברו הבדילו היטב בין הימים החשוכים, שבהם הירח חלקי או נעלם, לבין אמצע החודש, שבו הירח מספק תאורה יפה והיו שניצלו את האור לעבודה, כגון נשים שטוו בלילה, לאור הירח[4]…

לאחר שנעלם הירח הקודם לגמרי, מחכים לחדש, שייראה כמו קשת דקה של אור.

לכן צריך עדים, שהסתכלו בשמים וראו את הירח החדש, שיגיעו לבית הדין הגדול בירושלים לספר מה ראו – ואז חכמים יכריזו על חודש חדש.

תיאור של הימים ההם והלכותיהם השתמר במסכת ראש השנה[5].

חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת ולשם כל העדים מתכנסים.

וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהו רגילין לבא – זה כדאי לבוא ולקבל ארוחה ובמיוחד גדולה.

עדיין היה צריך לבדוק שמא העדים רק דימיינו שראו את הירח.

חכמים ריאיינו לפי הסדר. זוג שבא ראשון נבדק ראשון: כיצד ראית את הלבנה?

כל הדיוט כשר לעדות אבל לא כל הדיוט יודע לתאר בדיוק מה ראה ולכן צריך לעזור לו…

צורות של ירחים היו לו לרבן גמליאל, ובהן מראה את ההדיוטות ואומר: הכזה ראית או כזה?

צריך שירצו לבוא גם בפעם הבאה, שירגישו חשובים. לכן חכו עם ההכרזה עד שכל עד נכנס וסיפר את הסיפור שלו. ודווקא לפי סדר ההגעה, שלא ייעלבו: למה הוא לפני ואני צריך לחכות.

מותר לעדים לחלל שבת כדי להגיע ולהעיד. אבל היה מעשה שעברו יותר מארבעים זוגות עדים, וכיון שהגיעו ללוד עצר אותם רבי עקיבא. הרי אין צורך בחילול השבת של כולם.

שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים אז נמצאת מכשילן לעתיד לבא – הם לא יטרחו לצאת מהבית בפעם הבאה…

****

קירוב רחוקים

זו לא רק היסטוריה רחוקה!

למדנו עקרון חינוכי: כדי לקרב, צריך להחמיא, לחלק מתנות, להפוך זאת לחוויה מענגת.

כאשר אב רואה את בנו עושה מצוה עליו להימנע מכל ביקורת, לא כך אלא כך. קודם כל להחמיא. איזה יופי, כמה טוב שעשית.

אסור לבקר.

זה נכון בחוג המשפחה וזה נכון בין כל אדם לחברו.

לפעמים צריך לשתוק ולא לומר באותו רגע: טעיתם. כן, אפילו למנוע חילול שבת.

זה הכלל. וכמובן לתרגם אותו למעשה בכל מצב ובכל זמן זו משימה קשה ומורכבת.

ויש לכך השלכות שאינן נראות ממבט ראשון.

אם הרב של בית הכנסת, בארץ ישראל וכל שכן בחו"ל, מגלה בשבת שבאו אורחים חדשים, שהגיעו ברכב, עליו להיזהר לא לומר להם שעשו עבירה. מוטב להאיר להם פנים ולקבלם בשמחה ולשבחם על המצוה שעשו, לבוא להתפלל כמו כל עַם ישראל.

מרבן גמליאל למדנו: כאשר אדם בא לעשות מצוות, צריך לאפשר לו! החינוך לכל השאר יגיע בהמשך, בזמן המתאים.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (אמור) כג ה; כד, כז; לט.

[2] שם כג ד.

[3] רמב"ם, ספר המצוות עשה קנג

[4] משנה סוטה, ו א.

[5] פרק ב ה – ח