מטות ע״ח: חצי חצי

ההיסטוריה גדושה בסיפורים עצובים על אנשים מוכשרים שטעו ושילמו ביוקר. הם היו יכולים להפיק תועלת מקורס לניהול ומניעת משברים. מעניין כי את הרעיונות היעילים האלו אפשר למצוא כבר בתורה.

תשמעו סיפור.

גאיוס מרקיוס קוריולאנוס היה מגיבורי רומא. ההיסטוריון פלוטארכוס, בחיבורו "חיי אישים", מספר בשבחיו: גבורתו, פיקחותו, נדיבותו.

קוריולאנוס התבלט בגבורתו החל מהקרב הראשון שלו. בשני גער בלוחמים שהתעכבו לאסוף שלל ויצא, כמעט לבדו, לעזור לנלחמים במקום אחר. נתנו לו זכות לקבל מהשלל יותר מאחרים, אבל הוא הסתפק בפרס אחד – סוס עם תכשיטיו – וקיבל מהשאר "כמו כולם". הוא רק ביקש לשחרר מעבדות את אחד השבויים, חברו משכבר. באותה שעה, אפילו המקנאים בו הוקירוהו ביותר.

כללי המלחמה והשלל היו שונים מאד מן העולם שלאחר אמנת ז'נבה…

בקרב השלישי שלו, בימי מחסור ורעב, מעטים הצטרפו אליו. קוריולאנוס יצא למרחקים, ניצח – והביא שלל רב. "הוא הביא הרבה מזון ושבויים, לא לקח מאומה לעצמו, אלא נכנס עם אנשיו לרומא, כשהם טעונים רוב טוב ונוהגים בביזתם"[1].

מאוחר מדי, התחרטו הנשארים שלא יצאו איתו למלחמה והפסידו "רווחה כזאת". ההערצה לקוריולאנוס הפכה לשנאה. גורלו היה מר: הוגלה, בגד בעירו, נרצח.

חוקרים מפקפקים: אולי זו אגדה שנתפרה על רקע מלחמה היסטורית[2]. אולם בין אם הסיפור אמיתי ובין אם לאו, אפשר ללמוד ממנו משהו על הפסיכולוגיה האנושית. אלו שנשארו בבית הבטוח יתקשו להשלים עם השלל הרב שנפל בידי המנצחים, למרות שמגיע להם. וכולם יודעים למה גורמת הקנאה, כפי שמעיד סיפורו של פלוטארכוס.

ואיך זה קשור לפרשה שלנו?

*   *   *

הנצחון והחלוקה

בפרשתנו ה' מצוה להינקם במדינים. ובני ישראל זוכים לנצחון מרהיב[3].

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא…

וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר

וַיִּשְׁבּוּ … אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם … וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ…

וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה

כפי שכתבנו, כללי המלחמה והשלל היו שונים מאד מן העולם של היום.

לאחר הנצחון צריך להחליט: מי מקבל את השלל? אלוקים עושה פשרה[4]:

שָׂא [ספור] אֵת רֹאש מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה

וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין … הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה

המנהיגים אחראים לספירה ומחלקים את השלל בין הלוחמים לבין העם שנשאר מאחור.

אחד מחמש מאות משלל הלוחמים, שבויים ובהמות, מתחלק בין אלעזר הכהן לבין הלוויים.

זו לא חלוקה שויונית. ראשית, מחלקים רק את השבויים והבהמות, ולא שום דבר אחר – כולל זהב. ברור גם שהלוחמים המעטים מקבלים כל אחד הרבה יותר מאשר אלו שנשארו בבית. אבל אין מי שמתלונן, כי כולם קיבלו משהו, וזה העיקר.

סיפורו העצוב של המצביא קוריולאנוס, שהבין באסטרטגיה אבל פחות בפסיכולוגיה של ההמון, מסביר מדוע זה היה חשוב.

*   *   *

תקנת דוד

אותה דילמה עמדה, לאחר שנים רבות, בפני דוד, המלך לעתיד. עמלקים התנפלו על עירו ציקלג, ולקחו את הנשים והילדים בשבי. הוא אירגן את הצבא למלחמה, אבל לא כולם עמדו בקצב המרדף. אלו שהיו עם דוד ניצחו בקרב, הצילו את הנשים והילדים, וגם לקחו שלל רב. מאוחר יותר, כשנפגשו שתי הקבוצות, עלתה שאלת החלוקה.

וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד וַיֹּאמְרוּ: יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי – לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ, כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו …

וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי…

וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה[5]

דוד, המנהיג הדגול, מבין מה שנעלם מקוריולאנוס. מסתבר שהוא רואה לנגד עיניו את התקנה של שלל מדין. כדי למנוע שנאת אחים, הוא מורה לחלק חצי חצי בין היורדים למלחמה לבין "היושבים על הכלים" והופך זאת "לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה"[6].

אי אפשר לנצח קנאה בשם הצדק והיושר. קל  למנוע אותה אם מציעים שותפות ברווחים.

התורה מציעה לנו פתרונות לבעיות אנושיות אופייניות, אבל לעתים אנו זקוקים לסיפור מהחיים כדי להעריך את זה.

[1] פלוטארכוס, חיי אישים – אנשי רומי. עמ' 22, 24 והציטוט מעמ' 28.

[2] ויקי בערך "קוריולאנוס" והקדמת המתרגם יוסף ליבס לספר.

[3] במדבר פרשת מטות פרק לא ו-יא

[4] שם כו-לא. והפירוט בפסוקים הבאים.

[5] שמואל א פרק ל כב-כד ואחר כך בהמשך בפרק.

[6] ומאוחר יותר הוא גם מחלק מן השלל לקרובים ולרחוקים ובכך קונה את תמיכתם לבחירתו למלך. אבל זה נושא אחר…