מעשה בקדרות של חרס | עצירה למחשבה על פסח תשפ״ד

אי אפשר להכשיר קדרות של חרס לפסח, ולכן, לפי האמורא רב, צריך לשבור אותן, בגלל החמץ שבלוע בהן.

זה אומר שכל שנה נזקקו בני מקומו של רב לקנות קדרות חדשות לאחר הפסח.

וזה איפשר לסוחרים המקומיים להקפיץ מחירים.

איך נחלץ האמורא שמואל לעזור להם?

ומה חשב על זה האמורא רב?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   * 

האם אפשר להכשיר כלי חרס לפסח?

רב, הוא רב אבא, תלמידו של רבי יהודה הנשיא שנדד לבבל, מחמיר[1]:

קדירות בפסח יִשָּׁבְרוּ

ביאור: חלק מחמץ שמתבשל בכלי נספג בדופנותיו. בניגוד לכלי מתכות, לחמץ שנבלע בחרס אין תקנה. אם יחזרו ויבשלו בכלי, החמץ ייפלט לתוך התבשיל. לכן אסור להשתמש בו בפסח,

מצד שני, אין חובה לבער חמץ אלא אם כן יש בו גודל מינימלי של זית[2]. המשנה גם מלמדת שאם יש חתיכות חמץ בתוך סדקי עריבה – גיגית לבצק – צריך להתאמץ ולבערן רק אם יש בכולן כזית. זה לא המצב בקדירות.

אז למה לשבור? למה לא להניחן בצד עד לאחר הפסח?

זו באמת השאלה של הסוגיה כאן.

נניח שאדם אכן ישמור את הקדרה ויבשל בה לאחר הפסח…

החמץ הבלוע בה מלפני הפסח יצא ויתווסף לתבשיל.

ואז?

מכאן ניתן לשחזר את שיטתו של רב בהלכות רבות:

חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, וזה איסור מן התורה.

מין במינו אינו בטל – לא כפי שאנו פוסקים שהאיסור בטל בששים – ולכן אותה כמות מזערית בלועה שיצאה מהקדרה ונבלעה בתבשיל – של חמץ – אוסרת את כולו.

טעם החמץ כבר התקלקל, אבל – לפי רב – נותן טעם לפגם אסור.

רגע. מדוע לא לשמור את הקדרה עבור תבשילים שאינם חמץ? ובכן, רב גוזר ואוסר את כל הקדרות שמא יתבלבלו וישתמשו בקדירות הישנות לחמץ…

לכן: קדירות בפסח יִשָּׁבְרוּ

כך משחזרת הסוגיה שלנו.

ועדיין: למה לא למכור את הקדרות לגוי?

הבה נשקול הסבר שונה משל הגמרא שלנו[3].

במשנה אחרת מוזכר חרס הדרייני, שממנו יוצרו כדי יין. היין היה נבלע בדפנות, ואז, לאחר שהתרוקן הכד, אפשר היה לשברו, לשמור את הפיסות, כל פעם להניח אחת במים – והיו מקבלים משקה ראוי לשתיה[4].

אם חרס בולע כל כך, יתכן שתצטבר בו כמות חמץ המחייבת ביעור. כיון שזה חמץ בלוע, אין מנוס משבירת הקדרה.

לפי זה, קדירות בפסח יִשָּׁבְרוּ כבר בערב פסח, בזמן ביעור חמץ.

****

רבנים נגד ניצול

שמואל, בן דורו של רב, חלק על כל הסברות שהובאו כאן בשם רב.

חמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן, הוא בטל בששים גם במינו, (ואין חובת ביעור באותו חמץ בלוע).

לכן, מטמינים את הקדרות של החמץ (לאחר שנוקו) ומשתמשים בהן שוב לאחר הפסח.

וכן הלכה.

אבל בימים ההם טרם הוכרעה ההלכה, ולכן בכל מקום נהגו התושבים לפי הרב שלהם.

במקום ישיבתו של רב נהגו כמותו. במקומו של שמואל – נהגו כמותו.

במקומו של רב נאלצו לשבור קדירות ולקנות חדשות שנה בשנה.

אבל זה לא הכל.

סוחרי הקדרות ידעו שלקוחותיהם יזדקקו לקדרות חרס חדשות לאחר הפסח – והקפיצו את המחירים.

וכאן… התערב שמואל.

זה לא היה האיזור שלו, אבל הוא עדיין איים על הסוחרים: אם לא תורידו מחירים בחזרה, אגלה שההלכה מתירה לשמור קדרות ולא לשבור.

כך נוהגים גדולי ישראל. גם רבן גמליאל (כפי שבארנו בעבר[5]) דרש הלכה חדשה, מקילה, לגבי קרבן יולדת, וירד המחיר.

עדיין, איך איים שמואל לפרסם הלכה הפוכה מזו של רב, באיזור שלו?

שתי תשובות באות בחשבון.

ראשית, שמואל ידע שהאיום יספיק[6]. הוא לא יצטרך באמת להורות אחרת מרב.

שנית, יתכן שרב עצמו הזמין אותו. בהתאם לשיטתו, רב לא היה יכול לאיים, אבל כדי להגן על הציבור יִדֵּעַ את שמואל במתרחש, ושמואל הבין… התערב ואיים…

הסוגיה שלנו מלמדת על הרבה יותר מאשר חמץ בפסח:

ייתכנו בהלכה מחלוקות ללא הכרעה, ואז כל אדם ינהג כמו רבו.

חובתו של תלמיד חכם לפעול כדי למנוע ניצול לרעה של הציבור.

גם כאשר הרב אינו יכול להתיר, הוא עדיין יכול לגייס רב אחר, שמיקל, כדי לסייע לציבור שלו…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] פסחים ל א

[2] משנה ביצה א א;

[3] ראו גם שפת אמת בסוגייתנו.

[4] עבודה זרה לב א.

[5] אתר ושאלת: תזריע ע"ט, להאבק בספסרים, לסייע ליולדות

[6] ראו: פרי חדש, או"ח תצו.