מצבה, אבן משכית ותפילת היחיד | עצירה למחשבה על פרשת בהר בחוקותיי תשפ״ג
שני איסורים התחדשו בפרשתנו: מצבה ואבן משכית: אבנים מהטבע שעליהן עבדו הגויים עבודה זרה.
אבל לנו, בני ישראל, אסור להשתמש במצבה ובאבן משכית, גם כדי לעבוד את א-לוהינו.
מדוע האופן שבו נהגו אבות האומה נפסל עבורנו?
ומה עדיין מותר וראוי?
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
פרשתנו חוזרת על איסורי עבודה זרה[1].
לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם – אלהים אחרים
וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ – זה הנושא שלנו!
כִּי אֲנִי יְדֹוָד אֱ-לֹהֵיכֶם – אתם מחוייבים רק לי.
איסור פסל מופיע כבר בעשרת הדברות[2]. כאן התחדשו איסור מַצֵּבָה ואיסור אֶבֶן מַשְׂכִּית.
****
מַצֵּבָה
מַצֵּבָה היא אבן עומדת. האבן נלקחת מסביבתה הטבעית, ללא עיבוד. האדם רק מציב אותה, כלומר מעמיד אותה לגובה.
לעתים זו אבן זכרון: מצבת קבורת רחל, מצבת שבנה לעצמו אבשלום בן דוד, כי לא היו לו ילדים.
המצבות של קברים בימינו, בעם ישראל ובאומות העולם, הן לזכרון אבל מעובדות.
ויש מצבה של פולחן[3]. המפורסמת מכולן של יעקב אבינו. בצאתו לחרן, חלם כי א-לוהים מתגלה ומבטיח לו הגנה. בבוקר, הוא לוקח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, מעמיד אותה בתור מצבה, ואז יוצק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ.
לימים הוא חוזר, ובונה שם מזבח. אך כאשר א-לוהים מתגלה שם שוב ומברך אותו, הוא חוזר וזוקף מַצֶּבֶת אָבֶן והפעם, בהיותו בעל אמצעים, הוא מנסך עליה יין ויוצק עליה שמן.
ואיזו מצבה אסרה התורה?
קודם כל – מצבה לעבודת לאלילים. המלך אחאב[4] בנה מצבה לבעל, ובנו יהורם ניתץ אותה. בני ישראל בנו מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים – והמלך יאשיהו הרסן.
אבל חכמינו[5] פירשו שגם מצבה לא-לוהים אסורה. מצבה שאהובה לאבות – יעקב – שנואה לבנים, אנחנו. הרמב"ם מסביר שאסור לעבוד את א-לוהים בדרך של מאמיני עבודה זרה.
****
אֶבֶן מַשְׂכִּית
מצבה היא אבן עומדת, ואֶבֶן מַשְׂכִּית היא במצב מאוזן, צמודה לקרקע.
היא אינה מיועדת שיקריבו עליה, או ינסכו עליה יין ושמן – אלא שישתחוו עליה. כמו שמשתחווים למלך כך משתחווים לא-לוהים.
כך נהגו הגויים, שהקצו לכך אבן מיוחדת, והיא שנקראת אֶבֶן מַשְׂכִּית.
וגם כאן פירשו חכמינו כי האיסור לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ נאמר גם על אבן המיועדת לעבודת א-לוהים.
וכן מפרש הרמב"ם, ומאותו נימוק:
… וכן אבן משכית האמורה בתורה, אף על פי שהוא משתחוה עליה לשם – לוקה
מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, לפיכך אין עושין כן לה'.
ויש עוד הבדל. מצבה ואבן משכית נבנות ביוזמה פרטית, ברצון האדם. א-לוהים מתיר רק מזבח ודווקא במקדש, במקום שהוא בוחר, ולא אנחנו.
איסור אבן משכית נוהג עד היום. האמורא רב, בתענית ציבור בבבל, לא נפל על פניו – בניגוד לכל הציבור – כי במושב המכובד שניתן לו היתה רצפת אבנים. גם בימינו, ביום הכיפורים, כאשר הציבור רוכן להשתחוות על הרצפה, מכסים אותה בדבר מה כגון נייר או בד, כהפסק, כדי לא לעבור על איסור אבן משכית.
****
הפורמלי והאישי
הרגש הדתי מביא את האדם, כל אדם, לפעולות של הקרבת קרבן, או ניסוך יין ושמן, או השתחוויה – שכיבה על הארץ לפני א-לוהים כפי שעושים לפני מלך.
התורה מרסנת ומעדנת את הרצון לבטא את הרגש הדתי בפעולות חיצוניות.
קרבנות וניסוך לא הותרו אלא במקדש, לא בבמה ולא במצבה, ומאז החורבן אין עוד קרבנות.
גם השתחוויה, שהיא כעין מעשי עובדי האלילים אסורה, כלומר על רצפת אבנים.
והנה הפתעה: מותר ואף ראוי להשתחוות לא-לוהים בדרך תפילה והודאה ואפילו במקום קבוע. כל עוד אין שם אבן משכית, או רצפה של אבנים….
וממי לומדים זאת? מדוד המלך ומרבי עקיבא.
כשהיה דוד מלך בירושלים, נהג לעלות אל פסגת הר הזיתים, משם נראית ירושלים בירתו והמקום בו הניח את ארון הברית – המקום בו יקים בנו שלמה את המקדש – ושם היה משתחווה.
כך מתברר לנו מהערת אגב בסיפור על בריחתו של דוד מפני אבשלום בנו[6], אבל זו עדיין עדות הלכתית. ובאותו מקום שאליו נהג להגיע ולהשתחוות – שם היה לו נס: הצטרף אליו חושי הארכי, האיש שיחלץ אותו מסכנת בנו המורד אבשלום.
וכך, דורות מאוחר יותר, נהג גם רבי עקיבא. כשהתפלל עם הצבור – היה מקצר. אבל בינו לבין עצמו היה מתחיל בצד זה ומסיים בצד אחר – מפני הכריעות והשתחויות שבאמצע.
כל ביטוי אותנטי של רגש דתי באמצעות השתחוויה וכריעה יהיה מותר, כל עוד אין זה כמו שעושים עובדי האלילים…
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] ויקרא (בהר) כו, א-ב
[2] שמות יתרו כ ד.
[3] בראשית (פרשת ויצא) כח, יח; בראשית (פרשת וישלח) לה, יד
[4] מלכים ב ג ב; יז י; כג יד.
[5] ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קמו; רמב"ם עבודה זרה ו ו
[6] שמואל ב טו לב. תוספתא מסכת ברכות ג ז.