משפטים ע"ז

הפרשה שלנו מתחילה בפסוק המגלה את רוב תוכנה:

(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם

(פרשת משפטים, פרק כא)

כלומר, משה רבנו מקבל אוסף של חוקים ומשפטים שעליו ללמד את בני ישראל.

למה צריך חוקים ומשפטים, ולמה התורה מקדישה להם תשומת לב כה רבה? האם זה לא מעניין יותר לקרוא סיפורים על אבות אבותינו, כפי שאכן יש בכל חומש "בראשית"?

יש פרשיות שמכילות סיפורים, וכמובן צריך לדעת לקרוא אותם, אבל הם מענינים מטבעם. האם ניתן היה למנוע את רצח הבל בנו של אדם הראשון בידי קין? האם ניתן היה למנוע את המריבה בין האחים יעקב ועשו בני יצחק על הברכה שאביהם רצה לתת להם? אם לבן לא היה רמאי אלא היה נוהג לפי החוזה בינו לבין יעקב, אבי אומתנו היה נושא לאשה רק את רחל ולא את לאה אחותה, וההיסטוריה היתה שונה…

אלו דוגמאות שבהן נעשו מעשים נגד הצדק. למרבה הצער, אי אפשר לסמוך על אדם שינהג תמיד לפי היושר. נכון, לכולנו, יש לקוות, יש הכרה פנימית בטוב ויכולת להבדיל בדרך כלל בין טוב לרע, אבל זה לא מספיק. צריך פיקוח.

כדי להגן על החלש ולמנוע מלחמות בין אדם לאדם, כל חברה אנושית בונה לעצמה מערכת חוקים ומשפטים. המערכת יכולה להיות יעילה או פחות יעילה, ישרה והגונה או פחות, אבל עדיף תמיד שתהיה מערכת משפטית כלשהי מאשר לא כלום. אנרכיה. מצב של אדם לאדם זאב.

ה' נתן לעם ישראל תורה ובה חוקים ומשפטים. המשפטים מסדירים את החיים בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין אב לילדיו. הם פותרים חילוקי דעות ומונעים לפיכך מריבות, והם מפקידים את הסמכות לברר מי זכאי ומי חייב בידי הראויים לכך. התורה גם קובעת כללים איך לברר את האמת.

לחוקים ולמשפטים של התורה יש מטרה חברתית ומטרה חינוכית. המשפטים נועדו לא רק למנוע מריבות ולקיים את הצדק, אלא גם לחנך את האדם. מבחינה זו, יש הבדל עצום בין התורה שלנו לבין כל מערכות המשפט שהיו קיימות בתרבויות שכנות לפני מתן תורה.

יש לנו מידע חלקי על החוקים והמשפטים שהיו אמורים לחול בתרבויות של הארצות שמצפון וממזרח לארץ ישראל. שרדו עד היום חלק מחוקי חמורבי, אנשונה ואחרים. זה מזמין השוואה. אם משוים בין החוקים שלנו לשלהם, אפשר להבין יותר מה החידושים של התורה. כיצד התורה מביעה ערכים נעלים, הומאניים (המכירים ומקדמים את ערך האדם), מונותיאסטיים (אמונה באלוקים אחד ולא באלילים). לקמן נבחן דוגמאות כיצד החוק העברי של התורה מקדם אג'נדה שונה לגמרי מזו של התרבויות של בבל ואשור.

***

לחיי אדם אין מחיר

(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:

…

(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: ס

(…

(כ) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם:

(פרשת משפטים, פרק כא)

בתרגום לעברית שלנו: מי שהיכה את חברו מכת מוות והרגו, חייב בעצמו עונש מוות.

מי שעשה בעורמה לא יינצל מעונש. וגם המקדש לא יהיה עבורו מקלט (בניגוד למקובל למשל ביוון העתיקה).

אפילו העבד או האמה יש להם זכות הגנה בחסות החוק. מי שהכה את העבד והאמה ולו גם כדי לתבוע מהם לעבוד כראוי, אם מתו מחמת המכה, גם הוא חייב מיתה.

כדי להעריך את החוקים האלו, ובמיוחד את החוק האחרון המגן על העבד והאמה, כדאי להשוות לחוקי העולם העתיק. שם מי שהרג את חברו צריך לשלם כסף. גובה התשלום משתנה לפי השיוך החברתי של ההורג ולפי השיוך החברתי של הנהרג. אבל בסופו של דבר, תמיד משלמים תשלום, פיצוי. אין עונש מוות.

מדוע התורה מחמירה עם הרוצח? מפני שהתורה רוצה לחנך את האדם שרצח הוא דבר שאין לו מחילה. חיי אדם אינם נמדדים בכסף. בתרבויות העתיקות, אדם נתפס באופן כלכלי. זה שוויו הכספי, זו יכולת ההשתכרות שלו, זה מה שהוא שווה. בעם ישראל, בתורת ישראל, כל אדם הוא צלם אלוקים. ולאדם אין מחיר.

(אם כן, מדוע היום אנו נזהרים לא להרוג גם את הרוצחים? נדון בכך בפרשה אחרת בעז"ה, ורק אציין שאם היום ברוב העולם מכירים בכך שצריך להיזהר מהריגה, אפילו של רוצח, הרי זה בהשפעת התורה שלנו, שתורגמה לשפות זרות, והשפיעה על תרבויות זרות, דרך התיווך של הנצרות והאיסלם).

***

לרחם ולפעמים לא לרחם

בפרשתנו אנו קוראים

(כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:

(פרשת משפטים, פרק כב)

תירגום לעברית בת זמננו:

אל תצער גר שהינו גוי שהצטרף לעם ישראל, ואל תנצל את חולשתו החברתית והכלכלית. זכרו שגם אתם הייתם פעם זרים בארץ לא לכם, במצרים.

וגם אלמנה ויתום, שאין להם מי שידאג להם (במיוחד בתנאי החיים של אז, כאשר הגבר היה המפרנס היחיד), גם אותם יש להיזהר ולא לפגוע בהם ולא לצער אותם. צער של חלשי העם נחשב לעינוי.

מספרים על אחד מרבני הדורות הקודמים שהיה בישיבה עם רבנים אחרים, ובאה אלמנה ונקשה בפתח. מייד התנצל בפניהם ורץ לקבל את פניה ולענות לשאלתה ולעזור לה.

כנגד ההתחשבות הזו בצרכי החלש, יש גם מצוה הפכית, לכאורה.

(א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: ס

…

(ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ:

(פרשת משפטים פרק כג)

בעברית שלנו: אסור לבית הדין לקבל עדות שקר, ואסור לאדם להצטרף עם שקרן בעדותו.

ומצד שני, אסור לדיין להטות את הדין לטובתו של העני.

נחזור: אסור לדיין להטות את הדין לטובתו של הדל והעני.

הטעם ברור. זה לא צדק. אם העני הזיק לעשיר, הוא חייב לו פיצוי על מה שהזיק. יתכן שצריך להתחשב בעני ולפטור אותו מן התשלום, כגון שמשכנעים את העשיר לוותר לו. זוהי צדקה וזהו חסד. אבל קודם לכן יש להכריע את הדין לפי האמת, לחייב את העני.

סבורני שהדין הזה, "לא תהדר דל בריבו", לא תעשה לו פרוטקציות, הוא מיוחד במינו ומעיד על עמנו ועל תרבותנו. כאן, בעם ישראל, מרחמים על החלש. דווקא בגלל שמרחמים על החלש צריך להדגיש שיש מקומות שבהם זה בלתי אפשרי, זה שקר וזה אסור. את הדין אסור להטות, ואת הצדק אין לכופף. רוצה לעזור לעני? לאחר שתפסוק את הדין לפי האמת, אז תדרוש מהעשיר לוותר לו. אבל קודם תפסוק את הדין לאמיתו.