נגעי בתים, ערכים ופילוסופיה | עצירה למחשבה על פרשת תזריע מצורע תשפ״ג

פרשה קשה להבנה מתארת נגעים הצומחים בבית. איך זה יתכן?

יש לנו אפילו שני הסברים. האם יש כאן דוגמא של דין שלא היה ולא נברא, כמו בן סורר ומורה, או עיר הנדחת? או שמא יש הסבר טבעי ומוכר לתופעה המוזרה?

ואיך למדו חכמים מפרט קטן אחד בפרשה עד כמה התורה מתחשבת באדם הסובל, החוטא והטמא?

וזה עדיין לא הכל: איך ניתן להסיק מפרשתנו לגבי השאלה הפילוסופית הידועה האם טומאה ואיסורים הם מציאות או רק דרך התנהגות חינוכית?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

האם פרשת נגעי בתים[1] מדברת על מציאות או שהיא כל כולה דיון תיאורטי?

קודם כל, זה קורה רק בארץ ישראל.

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן… וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם

ומה הם?

בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר –

המילה שְׁקַעֲרוּרֹת היא יחידה במקרא. לפי ההמשך, אלו כתמים על הקירות[2]. במסופוטמיה העתיקה, פטריות על הכותל, בצבעי ירוק, אדום (ולבן), הן סימן מבשר רעות. לפי הפרשנות הזו, בדרך הרמב"ם לגבי קרבנות, התורה נלחמת באמונה אלילית על ידי הפיכתה לנושא הלכתי.

לחז"ל לא היתה מסורת[3] ולכן נחלקו בדבר.

רבי שמעון בן יוחאי סבור כי הנגע בכותל מסמן מטמון – של הדייר הכנעני הקודם – מוסתר מאחורי האבנים. אפשר שזה הסבר טבעי: המקום הרעוע בכותל נוח יותר להופעתן של פטריות.

אחרים אומרים: בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? לומר לך דרוש וקבל שכר

והנה השכר שלנו כאן: הבנה מעמיקה בהלכה ובמה שנמצא בתשתית שלה.

****

פינוי הבית: הערכים

האחראי על הטיפול בנגע הוא הכהן, ולכן השלב הראשון הוא להביא אותו שיבדוק. אבל הכהן אינו מגיע מייד[4]. קודם צריך לעשות משהו…

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת

ברגע שיוכרז הבית כטמא אז ייטמאו כל הכלים שיש בו. לפיכך, הכהן מלמד את בעל הבית לפנות את חפציו החוצה.

וְאַחַר כֵּן – רק אז – יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת

רבי מאיר מדייק:

וכי מי מִטַּמֵּא בנגעים? הרשעים. מה מִטַּמֵּא לו? אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו? מטבילן – והן טהורין. על מה חסה התורה? על כלי חרסו … על ממונו הבזוי.

ביאור קצר: טומאה פוגעת בפריטים המשמשים ללבישה או לאכילה. אבל רובם של פריטים אלו ניתנים לטיהור בקלות על ידי הטבלה במקוה. רק כלי חרס אין להם טהרה, ולכן הכלים שעלולים להיפגע הם הכלים הזולים ביותר. אבל – גם עליהם יש לחוס!

מכאן לומד רבי מאיר על אהבת א-לוהים לכל ברואיו, כולל הרשעים.

ועוד למדנו שאדם יתכנן, ישמור על ממונו, ימנע נזקים – כפי שהתורה חסה כאן על ממונו של האדם.

אבל זו רק ההתחלה[5].

רבי אומר: אם ממתינין לדבר הרשות, לא ימתינו לדבר מצוה?

מכאן אמרו חתן נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו

וכן ברגל נותנין לו כל שבעת ימי הרגל

ביאור קצר: מי שנצטרע ייבדק בידי הכהן, ואם זו צרעת יֵצֵא מייד מהיישוב ויעזוב את משפחתו.

אך אם המצטרע הוא חתן בשבעת הימים לאחר החתונה, או כל יהודי בזמן העליה לרגל, בפסח סוכות ושבועות, הכהן ידחה את הביקור עד לאחר המועד.

בינתים המצורע ינהל חיים נורמליים!

זו דרכה של תורה: לא תמיד הולכים עם האמת המרה ועם המציאות הקשה. כאשר אפשר לדחות ולתת לאדם את זמן השמחה שלו, צריך לעשות זאת.

וגם זה לא הכל. אבל עכשו צריך פרק חדש.

****

טומאה זו לא מציאות

ניתן היה לחשוב שטומאה זו מציאות. אולי לא מציאות שניתן לראות בעינים ולממש בידים, אבל עדיין יש "משהו" שהוא הוא הטומאה.

ובכן, לא.

רבן גמליאל[6] לימד זאת לתלמידיו לגבי הטומאה החמורה מכולן, טומאת מת.

לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי גזירה גזרתי

זה מפתיע, אבל טומאה אינה מציאות!

בשפה פילוסופית, זו תפיסה נומינליסטית. כללי התורה אינם מתארים מציאות אלא רק מלמדים אותנו איך להתנהג.

יש סוגיות רבות שמהן עולה האבחנה הזו, והיא נמצאת גם פה.

אילו הטומאה היתה מציאות, ואם הנגע בבית היה מציאות מדבקת, אז כיצד ניתן לדחות את הבירור עד שבעל הבית יפנה את כליו? הלא הכלים היו שם, וגם אנשי הבית, וכולם כבר נטמאו? ולמעשה, איך הכהן נכנס ובודק, אבל מחכה עם האבחנה עד שיצא? גם הוא היה אמור להיטמא!

ולשיטת רבי, איך אפשר להתעלם מן הצרעת של המצורע ולתת לו עוד שבוע של חיים רגילים?

מכאן: לא הנגע מטמא אלא גזירתו וחוקתו של א-לוהים היא, כדי לחנך אותנו.

פרשת נגעים היא דרכה של התורה להאבק באמונות אליליות וחכמים למדו ממנה עד כמה ההלכה מתחשבת באדם הסובל.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (מצורע) יד, לג-לז

[2] יעקב מילגרום, Leviticus ח"א עמ' 862. הרטום בפירושו לפסוק.

[3] ויקרא רבה (וילנא) ו, בשם רשב"י; תוספתא נגעים ו א.

[4] ויקרא יד לו, ילקוט שמעוני מצורע רמז תקסו.

[5] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא דף מב עמוד ב ומשנה נגעים ג ב.

[6] במדבר רבה (וילנא) פרשה יט סימן ח (פרשת חקת)