נדרים זוגיות ובת רב חסדא‎ | עצירה למחשבה על פרשת מטות-מסעי תשפ״ג

הבעל יכול להפר את נדרי אשתו, אבל איך זה פועל בדיוק? האמוראים מציעים שני הסברים, וההסבר של רבא מפרש מחדש ומעצים את מעמדה של האשה.

ואיך האשה הדגולה, בת רב חסדא, קשורה לנושא שלנו?

ומה זה אומר על מטרת התורה ועל האופן שבו היא מתפרשת מחדש בכל דור ודור?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

קודם כל: אשה יכולה לנדור.

אבל היא תלויה בדעת אחרים[1].

כשהיא צעירה, וטרם נישאה לאיש, אביה בוחר אם לקיים או להפר את הנדר.

וְאִם הֵנִיא (מנע) אָבִיהָ אֹתָהּ… כָּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ – לֹא יָקוּם

וכשהיא נשואה, בעלה קובע. אם הסכים או אפילו שתק – קם הנדר. ואם הפר – הופר.

וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ … מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ – לֹא יָקוּם

רק מי שעומדת ברשות עצמה יכולה לקבל על עצמה נדר ללא הגבלה.

וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ

וכך דייקו רבותינו:

הרי הפרת הבעל, דאשה נודרת ובעל מתיר.

כלומר, כאן מתרחש הבלתי אפשרי: אדם מתיר מה שחברו אסר[2].

איך זה פועל? ובכן, בדומה למצבו של עבד, שאדונו כופהו לעבור על נדרו, גם אשה כפופה לבעלה.

כיון שנדרים הם ביטוי של הרצון האנושי בתחום הקודש, הרי שאפילו בתחום זה של עבודת השם האשה עדיין כפופה לבעלה – וכל שכן בכל תחום אחר.

יש לשאול: האם זה האידיאל של זוגיות – או שהתורה קובעת הלכות לפי האופן שבו האשה חיה (או: נאלצה לחיות) בימים ההם? האם אשה אמורה להיות תמיד כפופה לגבר, אב או בעל, או שמא התורה, כמו במקרים רבים אחרים, התחשבה במציאות: קבעה את הכללים החינוכיים המיטביים שהיו אפשריים?

(קורא רגיש יזהה כאן תפיסה חינוכית תועלתנית של המצוות ברוח רבנו הרמב"ם. נכון מאד).

***

כוחה של סברה

והנה, מהפך.

רב פנחס משמו של רבא מלמד:

כל הנודרת – על דעת בעלה היא נודרת.

האשה אינה כפופה לבעלה, אלא אם כן היא רוצה בכך!

בזוגיות – מונח נפלא בן זמננו – האשה עצמאית אבל מתחשבת בבעלה. לכן, כשהיא נודרת, יש כאן תנאי נסתר, שרב פנחס מחלץ ומנסח במילים: היא מחכה להסכמתו.

כאשר ירצה – כן יהיה. אם אישר – הנדר חל, ואם הפר – הנדר מופר, מכאן ולהבא.

הנה השלכה מעניינת, בדיני מוקצה בשבת[3].

אשה שנדרה הנאה בשבת מחפץ, ובעלה הפר את נדרה, האם החפץ מותר או אסור בשאר השבת? לפי הסברה שאשה כפופה לבעלה, החפץ היה מוקצה ונשאר מוקצה. אבל לפי הסברה של רב פנחס, כיון שהיא תולה את עצמה בדעת בעלה, אין היא מתייאשת מהחפץ. לכן, אם הבעל באמת יפר בשבת את הנדר, החפץ לא יהיה מוקצה עבורה!

****

גְּדוֹלָה מֵהַחַיִּים

האם דברי רבא הם פרשנות של המסורת או חידוש משלו? ואם זה חידוש, על מה הסתמך רבא?

בדרך כלל אין אנו מחפשים נימוקים להכרעותיהם של רבותינו בביוגרפיה שלהם, אבל בנידון שלנו האמורא רבא יכול היה להכיר את עצמאותה וחכמתה של האשה מן הזוגיות שלו עצמו.

רבא זכה להיות נשוי לאשה מיוחדת במינה: בתו של רב חסדא[4], והש"ס שלנו מלא בשבחיה.

הוא לומד ממנה הלכות, וסומך עליה כשני עדים.

היא מלווה אותו אל בית הכסא מחוץ לבית, הוא בפנים והיא בחוץ, והיא מתקינה פתח כדי להניח את ידה על ראשו בשעת מעשה, מפני שהוא פוחד להיות שם לבד.

והנה הסיפור המדהים ביותר: אלמנתו היפה של אביי מגיעה לבית דינו של רבא וגורמת לו להרהורי עבירה. בת רב חסדא מזדעזעת: האם היא רוצה לפתות את בעלה שיישאנה, לאחר שהביאה למותם של שלושת בעליה הקודמים? היא לוקחת מקל ומגרשת אותה מן האיזור…

אפילו איננו יודעים את שמה, אבל אנו מכירים את יראת השמים שלה, את חכמתה ואת מסירותה. עבור רבא – ועבורנו – היא דגם של אשה עצמאית שעדיין נשענת על הסכמת בעלה.

בדורם של רבא ורב פנחס, זו היתה סברה מחודשת. בדורנו, השילוב הזה כבר ברור מעצמו.

ולפי דרכנו למדנו שההלכה מסתמכת על הפסיכולוגיה האנושית, כגון טיבה של זוגיות בין בעל לאשתו. לכן, כאשר מִשְׁתַּנָּה המציאות – מִשְׁתַּנִּים גם הדין והסברה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר, מטות, פרק ל, ו; יג

[2] גיטין פג ב, שוטנשטיין שם הע' 16. ראו נדה פג ב בראשונים על המימרה דילן.

[3] שבת מו ב.

[4] כתובות לט ב וחולין מד ב, כתובות פה א, ברכות סב א, כתובות סה א,