נח עח

ויאמר ה' אל נח

נפתח בציטוט מפורסם מדברי ריה"ל.

אמר הכוזרי: הנפשות לא יסכינו להודות שאלקים דבק בבשר ודם אלא על פי נס… הנפשות תקבלנה בקושי את הדבר הגדול הזה, כלומר שבורא העולם הזה והעולם הבא, המלאכים והשמים והמאורות, ידבק… באדם, ידבר אליו…[1].

במילים שלנו: קשה לאדם להסכים לרעיון שאלוקים יעמוד בקשר עם האדם. מה לאינסופי ולסופי?

אבל זה קורה, ואולי לעתים קרובות יותר ממה שאנו יודעים.

בפרשתנו ה' מדבר כמה וכמה פעמים עם נח.

(יג) וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי …

(יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר …

 (יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל …

(יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ[2]

ושוב כדי לעדכן את מספר הבהמות והעופות וכדי ליידע שנותרו עוד שבעה ימים.

(א) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד לְנֹחַ …

(ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה…

(ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם…[3]

אבל מכאן ואילך דממה ארוכה. כאשר נפסק הגשם והמים הולכים ויורדים, נח נוקט יוזמה אישית.

(ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה…

(ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה[4]

וכאשר היונה אינה חוזרת, נח מרשה לעצמו לפתוח את המכסה של התיבה.

(יג) … וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה

עוד ימים חולפים – והאדמה יבשה לגמרי. ורק אז:

(טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר:

(טז) צֵא מִן הַתֵּבָה[5]

ועכשו שאלה: איך ידע נח מעצמו לשלוח את העורב ואת היונה, ומתי להסיר את מכסה התיבה? מדוע לא חכה שה' יורה לו מה לעשות?

שאלה מפתיעה, מוזרה, מיותרת? אולי.

אתם מוזמנים לקחת פסק זמן למחשבה.

למעשה, התשובה מתבקשת: האם זה לא היה ברור מעצמו?

נצייר זאת לעצמנו: מי שנמצא בתיבה וכל מה שיש לו זה חלון קטן, פתוח כלפי מעלה, אין לו שדה ראיה אל מה שבחוץ. הוא יכול לשמוע שהגשם הפסיק לרדת, אבל מה אחר כך? נח ניצל מה מה שעמד לרשותו: העורב, היונה. כאשר הם יוצאים ואינם חוזרים, נח מבין שעכשו לא מסוכן להסיר את הגג המגן על התיבה. לכל אלו אין צורך בצווי א-לוהי. זה ברור מעצמו.

שאלה מזמינה תשובה שגוררת עוד שאלה. אם אפשר להבין לבד, אז מדוע חכה נח שאלוקים יגיד לו לצאת החוצה?

לזה ניתן להציע שני הסברים.

הביאור הפשוט: לאחר הצו להיכנס לתיבה, היה צורך בצו מפורש כדי לצאת.

העקרון הזה מופיע בתלמוד[6]. לפני מעמד הר סיני, עם ישראל נצטוו לפרוש ולהיטהר. לאחריה, ה' שולח את משה לומר להם שיחזרו לשיגרת חייהם. אבל מדוע? האם אין זה ברור מעצמו? מכאן מסיק רב יוסף שאע"פ שבטל הטעם, לא בטל האיסור – וצריך הוראה מפורשת להתיר.

ונח יכול היה להבין את העקרון הזה עוד לפני שרב יוסף הוכיח אותו מן הפסוקים. כאשר ניצל בנס, הוא ומשפחתו, וכל העולם נחרב, האם יעז לצאת מהתיבה שגוננה עליו בלי הוראה מפורשת?

ההסבר האחר מעניק הבנה חדשה בטיבו של הדיבור הא-לוהי. כפי שנח הבין מעצמו שעליו לברר מתי הארץ מתייבשת, וגם איך לעשות זאת, כך הבין מעצמו שעבר די זמן, הקרקע יבשה, והגיע הזמן לפתוח את שערי התיבה. זאת הפעם, כאשר נאמר שה' דיבר אליו, ואישר לו לצאת, לא היה זה קול חיצוני של נבואה, כמו בהוראות לבנית תיבה להצלה מהמבול – אלא הבנה באמצעות השכל.

זה הכלל: ההבנה הנכונה מה לעשות היא היא דבר ה' בתוך שכלו (או לבו) של האדם.

אני חוזר: כאשר אנו מבינים משהו חשוב בתודעתנו, אפשר לומר שזה דבר ה' שדיבר אלינו.

אין הכוונה כאן לזלזל בדבר ה'. להפך! עלינו לייקר ולהעריך את התובנות שלנו מפני שהן מגיעות אלינו באמצעות כוח א-לוהי. בלשון הרמב"ם, זהו המלאך המתווך בין האלוקים לאדם.

והמלאך הזה עומד לרשותו של כל אחד מאיתנו, אם רק נקשיב לו. לעצמנו.

בסוף מורה-נבוכים כותב הרמב"ם:

אין ישיבתו של האדם, תנועותיו ועשיותיו שעה שהוא לבדו בביתו כישיבתו, תנועותיו ועשיותיו שעה שהוא לפני מלך גדול…

ומיהו המלך? הפתעה!

המלך הגדול האופף אותו, הצמוד אליו תמיד… זה הוא השכל השופע עלינו, שהוא החיבור בינינו ובינו יתעלה.[7]

חובה עלינו לכבד את הקול הפנימי שמלמד אותנו לדעת טוב ורע, לברר את האמת, מפני שהוא המלאך שה' העמיד לרשות כל אחד מאיתנו, ועליו נאמר בפרשתנו ש"אלוקים דיבר".

צריך להיזהר עם זה. אדם עלול לרמות את עצמו. לא רק לבחור ברע, אלא לטעון שזה מה שה' אמר לו. אמנם החפץ ב"שלמות האנושית", כלשון הרמב"ם שם. כלומר אדם חכם שמתאמץ להיות ירא אלוקים – הוא יצליח להבדיל בין טוב לרע. אם באמת רוצים, אפשר תמיד לזהות את הקול האלוקי שמבדיל בין טוב לרע, שנותן עצות טובות, שיש מכנים אותו "קול המצפון" או ה"סופר אגו".

אלוקים איתנו. הבה נקשיב לו.

[1] ("ספר הכוזרי" עמ' 14 תרגום שוורץ).

[2] (פרשת נח ו)

[3] שם פרק ז

[4] שם פרק ח.

[5] שם.

[6] (בבלי ביצה ה ב)

[7] מורה נבוכים, חלק ג' עמ' 666, תרגום שוורץ.