נמצא עוון עבדיך, החרטה הראשונה בהיסטוריה | עצירה למחשבה על פרשת מקץ תשפ״ד

אדם, קין, שרה, יעקב, שאול המלך. אף אחד מהם לא הודה שטעה ונכשל.

יהודה, בפרשתנו, היה הראשון שהודה בחטא: הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ

לא עלה בדעתו שהשר הנכרי הוא אח שמחכה למילים האלו.

חרטה ראשונה – וסליחה ראשונה.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

יוסף רקח דרמה והאחים נִשְׁבּוּ בה.

למן הרגע הראשון של פגישתם, יוסף מתחיל לתעתע בהם.

ראשית, האשמת שווא בריגול. הוא אוסר את שמעון ותובע להביא את בנימין.

ואז – הוא מקבל אותם יפה, משחרר את שמעון, עורך משתה, שולח אותם עם מתנות.

ואז – עוד האשמת שווא[1]. הפעם: גניבת הגביע, אשר נמצא – באמתחת בנימין.

ואז – הנסיון האחרון שהכין להם:

אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם – לכו הביתה, אומר האיש של יוסף לאחים. רק מי שייתפס יישאר כאן כעבד. כל השאר – חופשיים.

הם יכולים לחזור, לומר לאבא יעקב שגם הבן השני של רחל הסתבך. מי יודע, אולי הוא באמת גנב. קל להאשים ולפרוק את משא האשמה הבלתי מובן.

אבל לא.

וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם – הם נוהגים מנהג אבלות על הצרה שאי אפשר להתחמק ממנה.

וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ – והם מעלים את האמתחות ואת החבילות על החמורים, כי גם בשעה הקשה ביותר צריך לתפקד.

וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה – והם חוזרים אל המקום הנורא שקיוו לא לראות שוב לעולם.

שם מחכה להם השר עם המשפט הנורא ביותר עבור כולנו:

מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם

הוא פונה אל כולם, למרות שרק בנימין הוא, לכאורה, הגנב.

והמילים שלו מצטלצלות עמוק אצל כולם.

****

רגשות אשמה מן העבר

יהודה, שוב, דובר עבור כולם.

מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק – אין שום התנצלות, שום הסבר!

הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ – אנחנו אשמים.

למי אומר יהודה את המילים האלו?

לעצמו.

ואחיו מבינים, מסכימים עם כל מילה. אפשר לדמיין אותם עומדים שם, מושפלי ראש, שבורי לב. לא בגלל הסיפור החדש עם בנימין אלא בגלל העבר.

שהרי על איזה עוון מדבר יהודה? – על מכירת יוסף.

לפני עשרים ושתיים מכרו את יוסף לעבד במצרים. ועכשו – גם הם כאן, מוּבָלִים לעבדות.

מגיע להם!

האחים מצדיקים עליהם את הדין, את העונש. לכן חזרו כולם עם בנימין.

הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי – קח אותנו לעבדים, את כולנו.

מידה כנגד מידה.

****

חרטה

הגענו כמעט לסוף חומש "בראשית" וזו הפעם הראשונה שבה מופיע מי שמתחרט, שחש את הכאב העצום על מה שהיה וכבר אי אפשר להחזיר.

אדם אוכל מעץ הדעת אבל מעדיף להאשים את אשתו חווה. קין נאלץ להודות שרצח את אחיו הבל אבל מנסה להתחמק מעונש דרך חוצפה תיאולוגית: וכי גדול עווני מנשוא?

שרה צוחקת וכאשר א-לוהים שואל מדוע – היא מכחישה.

יעקב חי את מחיר הרמאות שלו. הבריחה לחרן, הרמאות של לבן, הפחד מעֵשָׂו. הוא מנסה לפייס את אחיו, כן, אבל לא מצאנו אותו מביע חרטה.

ראובן פוגע באשת אביו. שמעון ולוי הורגים את אנשי שכם. אף אחד מהם אינו מתחרט.

לא קל לאדם להודות שעשה רע, כאב החרטה גדול מדי. לכן, א-לוהים מזמן לנו הרפתקאות ומצבים שיעוררו אותנו, אם איננו מתעוררים מעצמנו.

וצריך לתפוס את הרגע.

שאול פחד מהעם והניח להם לקחת שלל את בהמות עמלק – ואז התחמק ושיקר לשמואל ורק בסוף הודה על האמת. לכן איבד את מלכותו.

רק דוד שומע מנתן הנביא על חטא הריגת אוריה ולקיחת אשתו ומייד: חטאתי לה'.

יהודה היה קודם. והוא התעורר מעצמו. לכן אמרו[2] שהיה ראוי למלכות, כמו דוד.

יהודה הודה מייד באשמה, גם אם השר הגוי לעולם לא יבין על מה הוא מדבר.

הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ

והוא אינו יודע שהשר אינו זר אלא אָחִיו, שדבריו נופלים על אוזן שומעת ולב קשוב שרק מחכים למילים האלו.

ועוד מעט נלמד איתו יחד שמי שעושה תשובה זוכה למחילה. ואז הכל יכול להתהפך לטובה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] בראשית (מקץ) מד, י-טז

[2] בראשית רבה (תיאודור-אלבק) ויגש צג