נשא ע״ח: עגלות צב או: ייעול זה לא הכל

הגיע היום הגדול. משה גמר להקים את המשכן ולהקדיש את הכלים במשיחת שמן. עכשו מתחיל סדר הקרבנות. ומי מקריב ראשון?

הנשיאים. ראשי השבטים. ועוד לפני הקרבנות הם תרמו משהו חשוב מאד למשכן.

(א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן …

 (ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל…

(ג) שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד[1] …

ביאור קצר: עגלת צב היא עגלה עם גג או כיסוי, כמו השריון שמכסה על הצב[2]. יש ביטוי דומה באשורית ובמצרית המתייחס לעגלה או לקרון[3]. לכל עגלה היה צמד בקר שמשך אותה.

עגלות אלו היו יקרות מאד, ואנו יודעים זאת כיון שהנשיאים לא יכלו להרשות לעצמם לממן עגלה ולכן הצטרפו שנים שנים ברכישתן. לעומת זאת, רכישת שור, שגם הוא בהמה יקרה, נעשתה על ידי כל נשיא בפני עצמו. לכן "שני עשר בקר" אבל רק "שש עגלות".

מתבקש לשאול היכן נרכשו העגלות האלו. חז"ל שיערו, בהקשר אחר, שהיו סוחרים במדבר שניהלו עסקים עם עם ישראל. וכן מסתבר. אולם אם עגלת צב היא יקרה כל כך, יש להניח שגם הסוחרים היו צריכים להשקיע מאמץ להשגת העגלות והן הוזמנו מראש, זמן רב לפני סיום עבודות המשכן. הנשיאים, אם כן, תיכננו היטב את המתנות האלו.

למה נועדו העגלות? במהלך עם ישראל במדבר, יכול היה להיות להן שימוש אחד ויחיד: לשאת את כלי המשכן במסע לארץ ישראל. לחסוך עבודה קשה לאלו שיהיו אחראים על ההובלה.

*   *   *

לפעמים צריך להתאמץ

אלוקים אישר את המתנה.

(ד) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ה) קַח מֵאִתָּם … וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ

מדוע בכלל ביקש משה אישור עבור העגלות השימושיות? השערה: משה לא ידע אם יהיה מותר לשאת את כלי המשכן בעגלה. אולי צריך דווקא לקחתם ביד?

ההמשך מצדיק את הפירוש הזה.

משה מקבל את העגלות היקרות ומחלק אותן בין הלוויים.

(ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם

(ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי…

(ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן … בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ

בני גרשון נושאים את היריעות[4] ודי להם בשתי עגלות. בני מררי נושאים את העמודים[5], ולכן הם זקוקים לארבע. אבל בני קהת, שנושאים את כלי המשכן עצמו, אינם מקבלים עגלה.

הם יישאו הכל ביד.

מדוע בעצם שבני קהת לא יקבלו עגלה משל עצמם?

יתכן שהסיבה היא שלא היו מספיק עגלות. מה לעשות, התקציב לא הספיק ליותר משש, כנראה. היה ראוי לדאוג לנושאי המשאות הכבדים על חשבון נושאי המשא הקל והמכובד יותר. (וגם זה עיקרון חשוב).

אבל מסתבר יותר שהמשימה לשאת את כלי המשכן, מהמזבח ועד הארון, היא כה עדינה – נאצלת, יוקרתית – עד שלא ראוי לבצע אותה באמצעים טכנולוגיים. לא בעגלה אלא ביד. כך מכבדים את כלי המשכן.

בעולמנו המודרני אנו חושבים קודם כל על הנוחיות והיעילות. גם בימי משה רבנו היו אמצעים שיכלו לחסוך עבודה, כמו העגלות. אבל כאשר מדובר במצוה, עדיף לעשות אותה באופן אישי, בידים.

הנטיה שלנו להטיל את המשימות שלנו על הטכנולוגיה הזמינה לנו אינה חדשה. כבר דוד המלך ביקש לעשות זאת, כמו בסיפור שכבר הבאנו בעיונים קודמים. כאשר העלה את הארון מבית שמש לירושלים, הורה לקחתו בעגלה – והסוף העגום ידוע[6]. הכל התחיל, אמרו חז"ל, לפי שהתעלם דוד ממה שלמדנו בפרשתנו: יש משימות של מצוה שצריך האדם לבצע בעצמו, במו ידיו. כאשר סיים דוד את העלאת הארון, הקפיד באמת לשאת את הארון בידי הלוויים ולא ניסה להשתמש בטכנולוגיה של עגלות.

הלקח פשוט ועדיין ראוי לחזור עליו. יעילות וחסכון במאמץ הם חשובים מאד לחיינו, אבל כאשר אנו עושים מצוות, צריך להקפיד על המגע האישי. אדם צריך להרגיש שהוא מתאמץ ועושה במו ידיו כדי לעבוד את האלוקים.

[1] במדבר פרשת נשא פרק ז

[2] רש"י כאן והוכחתו מישעיה סו, כ "בצבים ובפרדים".

[3] פירוש הרטום כאן.

[4] פרק ד פסוק כה.

[5] שם פסוק לב.

[6] שמואל ב פרק ו.