נשא ע״ט: הדרך המסוכנת של הנזיר

***
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

***

בפרשתנו אנו פוגשים את הנזיר, מי שקיבל על עצמו לתקופה מסויימת שלא להיטמא למת, לגדל את שערו ולהתרחק מיין. בסיום הזמן, הוא מביא קרבנות, ואז הוא חוזר אל חיי החולין. בתקופתנו יהיו שישמחו לגלות שגם אשה יכולה להיות נזירה, בדיוק כמו האיש.

ועדיין העיקר חסר מהספר. לשם מה ירצה אדם להיות נזיר?

ככל הנראה מקבלי התורה ידעו במה דברים אמורים. לנו יש רק רמז בתחילת הפרשה.

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיקֹוָק[1]

הנזירות היא עבור אלוקים.

*   *   *

מצויינות דתית

אבל מה זה אומר? האם הנזירות היא מתנה מעומק הלב לאלוקים, כמו קרבן עולה, מתוך אהבה? או שמא זה מאמץ מיוחד שנועד לקדם את האדם לדרגות והישגים שאינם עומדים לרשותנו במהלך החיים הרגיל, השוטף? ואולי זה מאמץ חינוכי, זמני או קבוע, שמטרתו להרגיל את האדם לחיות ברמה מחייבת יותר?

ככל הנראה, כל התשובות נכונות.

השופט שמשון היה נזיר מבטן אמו. גם שמואל, גדול המנהיגים הנביאים לאחר משה רבנו, היה נזיר – אמו חנה הקדישה אותו עוד לפני שנולד[2].

ירמיהו משבח את הנזירים[3]. לא כל המילים והביטויים מובנים בוודאות אבל הוא מציין את יפי תארם ואת אישיותם הנקיה מרבב.

זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג, צַחוּ מֵחָלָב… סַפִּיר גִּזְרָתָם.

גם עמוס משווה בין הנזירים לנביאים.

וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים … נְאֻם יְקֹוָק

ועדיין יש לשים לב: נזירות היא התחייבות והתנדבות שאינה מיועדת לכל אדם. אחרת, היא היתה חלק ממערך המצוות שלנו. מי שמקבל על עצמו יותר מדי, מסתכן!

*   *   *

לפתח חטאת רובץ

שאיפה למצויינות דתית אינה מבטיחה שום הצלחה. לפעמים להפך. היא מדרדרת. אדם בטוח שהוא מתעלה אבל הוא רק חי בדמיונות. ואדרבה, הוא עלול להרשות לעצמו איסורים דווקא בגלל מעמדו…

אבשלום, בנו המורד של דוד, שנכשל בחטאים חמורים ביותר, היה נזיר.

אחד הרשעים הגדולים בתולדות אומתנו היה דואג האדומי. הוא שהה בנוב, עיר הכהנים, וניתן להבין כי הגיע לשם כדי להתחבר לכהנים ולמשכן ולזכות להתעלות דתית[4].

וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי יְקֹוָק וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל

אותו דואג זיהה את דוד הנמלט מפני שאול, גילה זאת למלך הזועם והחולני, ובהוראתו הרג את כל הכהנים במקום. חז"ל ציינו אותו כאחד מאלו שאין להם חלק לעולם הבא. והוא התחיל בתור אדם שמחפש התעלות רוחנית…

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ … וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק

*   *   *

החסידות הרצויה

חכמינו ראו בנזיר "חוטא". אולי בגלל שהנזיר סופו להצטער על המאמץ, או בגלל שעצם ההימנעות מיין היא כבר עבירה. אם אלוקים נתן לנו יין, צריך לדעת לשתות אותו בשמחה ובגבול הנאות.

יש יוצא דופן, אבל הוא רק מעיד על הכלל שאינם כמוהו.

שמעון הצדיק (כהן גדול היה) אמר:  מימי לא אכלתי אשם הנזיר אלא אחד.

פעם אחת עלה אלי אחד וראיתיו אדמוני ויפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות תלים תלים.

אמרתי לו מה ראית להשחית את השער הנאה הזה?

(אמר): רועה הייתי… ראיתי את הבוביא שלי במים – ופחז יצרי עלי ובקש לאבדני מן העולם

אמרתי לו רשע! מה אתה מתגאה בדבר שאינו שלך [היופי] של עפר של רמה ושל תולעה הוא

עלי להקדישך לשמים ולגלחך לשמים

וממשיך שמעון הצדיק לספר:

והרכנתי את ראשי ונשקתיו ואמרתי לו… עליך אמר הכתוב להזיר לה'[5]

זו ורק זו הנזירות המותרת. אסור לאדם להחמיר על עצמו, אלא לתקופה קצרה כדי לשבור את יצרו הרע. וגם אז, רק אם אין לו דרך אחרת.

כותב רבנו הרמח"ל[6]:

ידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאד, צומות קשים… אין החסידות תלוי באותם הדברים שיחשבו המתחסדים הטפשים.

משה רבנו מלמדנו: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה' ואת חקתיו[7].

כאן כל חלקי שלמות העבודה: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצות.

אתר ושאלת: https://veshaalta.com/ ערוץ טלגרם https://t.me/realveshaalta

[1] במדבר פרשת נשא ו ב

[2] שופטים יג ז. שמואל א יא.

[3] איכה פרק ד ז, עמוס ב יא

[4] שמואל א כא, כב יח-יט.

[5] ירושלמי נדרים א ושם גם לענין החטא שבהינזרות מיין, במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא ז

[6] מסילת ישרים הקדמה

[7]  (דברים י יב):