סודם של נדב ואביהוא | עצירה למחשבה על פרשת אחרי מות קדושים תשפ״ג

מדוע מתו נדב ואביהוא? האם בגלל אש זרה שהקריבו? או שמא למילים בפרשתנו, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְדֹוָד – וַיָּמֻתוּ, יש משמעות אחרת?

איך פירשו רבי עקיבא, אונקלוס, רבי יוסי הגלילי, רבי אלעזר בן עזריה והרמב"ם את הכשלון של נדב ואביהוא?

ומדוע סובר רבי עקיבא שלא יתכן עונש על בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְדֹוָד?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

מדוע מתו נדב ואביהוא?

ובכן, כתוב[1]:

וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְדֹוָד אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם – וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְדֹוָד

זה חוזר בפסוקים נוספים[2]:

וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְדֹוָד בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְדֹוָד.

אבל בפרשתנו נאמר[3]:

בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְדֹוָד – וַיָּמֻתוּ.

בְּקָרְבָתָם – האם זו לשון הקרבה, כלומר אותה אש זרה, וכך מתרגם אונקלוס, או שמא המשמעות היא "בהתקרבותם", ואז[4] יש כאן משהו אחר…

רבי יוסי הגלילי אומר: על הקריבה (=התקרבות) מתו ולא מתו על ההקרבה – לא על אש זרה מתו אלא על התקרבות, קרבה יתרה שנהגו בה.

רבי אלעזר בן עזריה אומר כדיי (=כדאי, מספיק) קרבה לעצמה וכדיי קריבה לעצמה – אלו שתי עבירות ועל שתיהן יש חיוב מיתה.

רבי עקיבה אומר: על ההקרבה מתו. לא מתו על הקריבה – התקרבות לא-לוהים איננה עבירה, ולא מגיע על זה עונש.

ולנו נשאר להבין: מהי אותה קירבה שחכמים אוסרים ורבי עקיבא מתיר?

****

המיסטיקאים

הפועל קר"ב מופיע מאות פעמים[5], בהטיות שונות, בתורה שבכתב.

התקרבות פיזית: כִּי תִקְרַב אֶל עִיר, קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה.

קשר משפחתי: לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב.

קשר לא-לוהים: וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱ-לֹהִים (להישבע), הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.

קריבה, הביטוי של חכמים, מוכר גם בתור "כניסה לפרדס". בלשון המחקר זה קשר מיסטי. בלשונם של הגאונים זו "ירידה למרכבה". וכך הם מתארים[6]:

כשמבקש לצפות במרכבה ולהציץ בהיכלות של מלאכי מרום יש לו דרכים לעשות:

שֶׁיֵּשֵׁב בתענית (=יצום)…

ומניח ראשו בין ברכיו

ולוחש לארץ שירות ותשבחות הרבה שהן מפורשות

ובכן (=וכך) מציץ בפנימים ובחדרים כמי שהוא רואה בעיניו…

מי עסקו במיסטיקה, ניסו לצפות במרכבה?

רבי עקיבא, תלמידו וחתנו שמעון בן עזאי, חברם שמעון בן זומא – ואלישע בן אבויה.

רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום, בן עזאי ובן זומא נכשלו ומתו.

אלישע בן אבויה השתבש בדעותיו והפך ל"אחר"[7].

לא ניתן להסביר קשר מיסטי במילים למי שלא חווה אותו, אבל יש תנאי יסוד. בירושלמי אמרו שהצלחה או כשלון תלויים בלימוד אצל רב ובהבנה נכונה, וקראו לכך "דעתן נקייה".

****

טעות לשם שמים

התורה מתעדת נסיון כושל של קריבה. משתתפיו היו בחירי האומה, זקני העם וגם נדב ואביהוא.

וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל

וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר

וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ

לפי פשוטם, אלו פסוקים בלתי אפשריים. לדעת הרמב"ם, זו חוויה מיסטית והם נכשלו בה. כמו בן עזאי ובן זומא לא היתה דעתם נקייה.

ומה שנאמר וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ – פירושו שהתחייבו בעונש, אלא שנדחה עונשם למועד מאוחר יותר[8]. וכך מתו נדב ואביהוא לאחר שחטאו באש זרה. ולדעת הרמב"ם, זו גם דעת רבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר בן עזריה. זוהי קָרְבָתָם לִפְנֵי יְדֹוָד.

אבל אז, מדוע אומר רבי עקיבא שלא היה להם חטא?

רבי עקיבא לשיטתו: אדם צריך להיות מוכן למסור את נפשו כדי לאהוב את השם. לא יעלה על הדעת שרצון להתקרב לה' יהיה עבירה. מותר להסתכן למען א-לוהים[9]!

וזו גם המצוה הכי גדולה, קידוש השם.

ולכן לימד תורה – למרות שציפה לו עונש מוות בעינויים. ולכן, כאשר עינוהו, שמח. והוא הסביר:

כל ימיו קרא את הפסוק[10] וְאָהַבְתָּ אֵת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ ולא ידע אם יצליח בנסיון של וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו נוטל את נפשך. כשהצליח, הוא מת מְאֻשָּׁר.

לכן הוא אומר: לא מתו על הקריבה.

נכון שיש שמתו בנסיון לקשר מיסטי – נדב ואביהוא, בן עזאי ובן זומא – אבל לא כעונש! אדרבה, זה הערך הגדול ביותר והמניע המופלא מכל: אהבת א-לוהים.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (שמיני) י, א) – ב

[2] במדבר (במדבר) ג, ד; (פינחס) כו, סא

[3] ויקרא (אחרי מות) טז, א

[4] גרסת המדרש הגדול שמקיימת מחלוקת. הגרסה בספרא אחרי מות פרשה א עד פרק א אות ב הפוכה.

[5] דברים (שופטים) כ, י; שמות (כי תשא) לב, יט; ויקרא (אמור) כא, ב; שמות (משפטים) כב, ז , (תצוה) כח, א

[6] תשובות הגאונים – מוסאפיה (ליק) סימן צט

[7] תוספתא חגיגה ב א-ב, ירושלמי חגיגה ב א.

[8] שמות (משפטים) כא ד; מורה נבוכים א ה.

[9] ירושלמי ברכות ט ה, ברכות סא ב.

[10] דברים (ואתחנן) ו, ה; משנה ברכות ט ה.