עח אמור ללמוד כמו תנא: בת כהן גרושה לפי בית שמאי

הפעם יש לנו שיעור למדני (לא, לא חינוכי ולא פסיכולוגי, סליחה).

הבה ננסה ללמוד כפי שלמדו רבותינו התנאים. זה לא לימוד קל אבל שכרו בצידו: נראה כיצד לגלות הלכות שמסתתרות מתחת לפני השטח. אולי אפילו נזכה להכריע במחלוקת מפורסמת בין בית שמאי לבית הלל.

כידוע, רק כהן מותר לאכול תרומה (חלק מן היבול שמופרש עבור הכהן ועבורו בלבד). אמנם לא רק הכהן אוכל תרומה אלא גם אשתו – ואפילו נשא לו ישראלית לאשה. זה הכלל: אשה מצטרפת אל משפחת בעלה. בת ישראל שנישאת לכהן נחשבת כעת לכהנת.

זה נכון גם במקרה ההפוך. בתו של כהן אוכלת בתרומה. במה דברים אמורים, עד שתתחתן עם ישראל שאינו כהן.

 (יב) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר … בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל[1]

המצב הפיך. אם היא נפרדת מבעלה – מתאלמנת או מתגרשת – הריהי חוזרת אל משפחת אביה הכהן ושוב מותרת היא בתרומה.

(יג) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ … מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל

אבל יש תנאי. כל עוד יש לה זרע מן הבעל שאינו כהן, הריהי נחשבת ממשפחתו. זרע כולל את צאצאיה וצאצאי צאצאיה.

*   *   *

כהן גדול מצער את סבתא

כל זה יכול להביא לתוצאות מפתיעות, כפי שמדגימה המשנה. זהירות, זה מורכב!

נדמיין לעצמנו את יוכבד, בת כהן, שמותרת לאכול תרומה. עכשו יוכבד מתחתנת עם ראובן, שאינו כהן. מרגע זה היא שייכת למשפחתו ואסורה בתרומה. נולדה לה בת, מרים אך בעלה ראובן מת. היא ובתה אסורות בתרומה. מרים – בגלל שהיא ישראלית בת ישראל. יוכבד – בגלל מרים, בתה שקושרת אותה למשפחת בעלה.

עכשו הלכה מרים והתחתנה עם כהן, כעת היא, מרים, מותרת לאכול תרומה והאם יוכבד עדיין אסורה. יוכבד הכהנת מלידה הפכה לישראלית ונשארת ישראלית, ומרים הישראלית מלידה הפכה לכהנת.

הגענו לאמצע הסיפור.

כעת הולידה הבת מרים בן, מתתיהו, נכד ליוכבד, ומתה. יוכבד עדיין אסורה בתרומה – למרות שמתו בעלה ובתה – הכל בגלל אותו נכד. ואם מתתיהו הנכד התמנה לכהן גדול, סבתו יכולה לשמוח שיש לה כהן גדול במשפחה, אבל היא גם יודעת שבגללו היא עדיין אסורה בתרומה. כל מה שנשאר לה זה להתלונן:

לא כבני (כלומר נכדי) כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה[2]

סיפור מסובך? בהחלט. אפשר שהיה זה שעשוע תורני של חז"ל, לחידוד התלמידים.

נסכם מה שדרוש לנו להמשך: בת כהן מותרת בתרומה כל עוד היא חלק ממשפחת אביה. התחתנה עם זר – נאסרה. התגרשה ואין לה צאצאים – מותרת, כי חזרה להיות כהנת.

מובן? אפשר לעבור לשלב הבא

*   *   *

מתי מותר להתגרש?

אם בת כהן התגרשה היא חוזרת לבית אביה. זה כתוב בפסוק. אבל רגע, איך זה יכול לקרות? אין זו שאלה של מה בכך. הרי למדנו:

(א) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה … כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר – וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת[3]

מה מצא? נחלקו רבותינו בדבר. לפי בית שמאי הכוונה לאשה שנאסרה על בעלה.

בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה…

ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו…

רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה[4]

לפי בית הלל ורבי עקיבא, אין צורך בנימוקים מיוחדים כדי להתגרש. לא כן עבור בית שמאי. כאן אין לנו אשה גרושה אלא זו שבעלה מצא בה ערוות דבר כפשוטו. אבל זה מעורר קושי עצום. בת כהן שיש בה ערוות דבר מייד נפסלת בתרומה[5]!

לפי בית הלל ורבי עקיבא הפסוק על בת כהן גרושה שחוזרת לאכול בתרומה ברור ומובן. זה בגלל שבעלה מאס בה. אבל לפי בית שמאי, מיהי אותה גרושה מן הפסוק, שזכאית לחזור לתרומת בית אביה? אין ולא תיתכן כזו במציאות.

אין זו הפרכה מוחלטת[6], אבל זו בהחלט שאלה שבית שמאי יצטרכו לענות עליה.

נסכם: מתוך עיון בפסוקים בפרשיות שונות ובפרשנותם של חכמינו, זכינו לראות כיצד מתוך הדינים של פרשתנו, המגדירים מתי בת כהן מותרת או אסורה בתרומה, עולה הוכחה נגד שיטת בית שמאי בשאלה מתי מותר להתגרש. יכולים אנו להבין כיצד חכמים הסיקו מן העיון מסקנות שאינן כתובות במפורש בתורה.

[1] ויקרא אמור פרק כב. נניח כאן לשאלה איך לומדים שמדובר דווקא בתרומת יבול ולא בקודש מן הקרבנות.

[2] משנה יבמות ז ו.

[3] דברים, כי תצא פרק כד

[4] משנה גיטין ט י

[5] צריך לומר שמדובר כאן במי שנאנסה, שהרי אם זינתה מרצונה ויש הוכחות חייבת מיתת בית דין.

[6] למשל, אם בעלה גירש אותה למרות האיסור.