עח חיי שרה: הקפיצה של רבקה
הסיפור ידוע. הבה ונקרא אותו הפעם, ברוח הזמן, מן הצד השני.
יום אחד, לפנות ערב, לפני כמה אלפי שנים, יוצאת נערה צעירה אל קצה העיר כדי לשאוב מים מן הבאר. כשהיא מגיעה לשם, היא רואה משהו חדש: גבר קשיש, לבוש במחלצות, ליד שיירה של גמלים. זר. עשיר. ובאופן קצת מוזר, נבוך.
הנערה החרוצה אינה מניחה לסקרנותה להסיח את דעתה מן המשימה שלה. היא שואבת מים, אך בדרכה מן הבאר עוצר אותה הזר.
תוכלי לשאוב לי מים? הוא אומר, וקולו הצרוד מיובש, מיום של רכיבה ואולי יותר, מעיד עד כמה הוא זקוק לשתיה. אבל הוא אדם ישר וחכם. הוא לא ישאב מים מהבאר העירונית בלי לקבל רשות.
הנערה מקבלת החלטה מהירה. היא תשקה אותו. לא רק אותו, את כל השיירה. אפילו את הגמלים. מעניין אותנו לדעת מדוע היא מוכנה להשקיע מאמץ כה רב למען זרים. האם זה ליבה הטוב? האם ראתה דגם כזה של נתינה בבית אבא, או שמא השפיעו עליה סיפורים ששמעה בילדותה על אנשים מסויימים?
נחכה ונראה.
זה לוקח זמן, אבל היא זריזה וחסונה. בסופו של דבר היא מסיימת.
ואז האיש עוצר אותה. מה זה? הוא מציע לה תכשיטים. מזהב כבד. אנו כנראה בתקופה שבה בנות צעירות בגיל שמטיל עליהן אחריות לשאיבת מים אינן צריכות לחשוש מזרים, לא ברחוב העיר. והיא מסכימה.
למעשה, זה די ברור מה עומד מאחורי המתנה. לא מחלקים מתנות כאלו סתם כך, גם לא על מים שהצילו אדם וגמליו מצמא. זו מתחילה להראות כמו הצעה לנישואין. ההצעה תוגש, כמובן, להורים. אדם עשיר עשוי לנהוג בצורה כזו אם יעלה הרצון מלפניו.
והזר שואל: מי את? היכן בית אביך? האם נוכל להתארח שם? בתשלום? בחינם?
היא מוסרת לו את הכתובת ומתחילה לרוץ. הלב שלה מלא. עליה לשתף את האדם הקרוב אליה בסיפור, במתנות, בהשערות ובתקוות. והיא רצה אל בית אמה.
עד כאן מערכה ראשונה. נדלג למערכה השניה.
במערכה השניה הנערה עוקבת ממרחק אחרי השיחה באולם האכילה של הגברים. גם השפחות שמגישות את האוכל מעדכנות אותה. זה נכון. האורח רוצה לקחת אותה לכלה. אבל לא לעצמו. לא. הוא עבד של אדם רחוק, קרוב משפחה שעזב את הארץ. למעשה, דוד. דוד שחיפש לבנות חיים חדשים בארץ רחוקה שבה יוכל לחיות לפי האידיאלים שלו.
למעשה, אותם סיפורים על הדוד ואותם אידיאלים הניעו אותה ממש הבוקר לשאוב מים לאורח זר…
ואז קוראים לה להיכנס.
התלכי עמו? התיפרדי ממשפחתך לתמיד? התרצי להקים בית עם בנו היחיד של הדוד, שהולך בדרך הייחודית של האבא? מנפץ הפסלים, האיש שהמציא את המילה "מונותיאיזם"? שהפך לעשיר גדול ועוסק בהכנסת אורחים והפצת הדת הייחודית שלו?
הנערה מרגישה שליבה הולם בכוח. האם תיפרד מאמה, מאביה, מאחיה?
ובעצם, מה לה ולהם? הם רודפי ממון, צבועים, עובדי אלילים. היא – כמו בת נוער בימינו היום, במרחק של אלפי שנים – אידיאליסטית, שאפתנית. היא גם רגילה להחליט בעצמה, וללכת אחר צו ליבה. והיא גם – הרגל שיעלה ביוקר בעתיד! – אינה משתפת את הקרובים אליה במחשבותיה. הם לא יבינו אותה. הם עלולים להפריע לה.
הנה, היא יכולה לעזוב את הבית, שלא בדיוק היה בית לפי ערכיה, ולחפש עולם חדש. לוותר על הכל כדי לזכות בכל. אולי.
היא מישירה מבט אל הזר. לא, לא זר. עבד הדוד, נאמנו של החתן שמחכה לה בארץ רחוקה. קרוב ורחוק וקרוב.
ורבקה אומרת: אלך.