עצירה למחשבה על חג השבועות תשפ"א: מה יש ומה אין בתורה
חג השבועות היה גם חג מתן תורה במדבר. אבל מה זו תורה? התורה שבכתב, המצוות?
מהי התורה שבעל פה ואיך היא גדלה והתפתחה?
איך סיכם הרמב"ם את תכני התורה בכתב ובעל פה?
מה הן הרשימות הנוספות של תכני לימוד שעסקו בהם גדולי החכמים? האם הם תורה? האם הם חובה או חיוניים לכל אחד?
מה יש למקורות חז"ל – ורק להם – לומר על תכני התורה והלימוד שלה?
איזו תוכנית מציע לנו הרמב"ם כדי שנלמד ונדע את כל התורה כולה ונכין את עצמנו לתפקיד החשוב ביותר, לדעת לענות בעצמנו על שאלות חדשות שאין עליהן תשובה במסורת?
הדברים ארוכים ארוכים, ולכן אנו ממליצים הפעם להדפיס ולקרוא בנחת. זה לימוד מתאים מאד לליל חג השבועות!
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
עם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות. תלמוד תורה היא מצוה שניתן לבצע בכל רגע ורגע. להיות תלמיד חכם זו המעלה הגדולה שכולנו שואפים להגיע אליה.
אבל מה זה תורה?
אנו משתמשים המון פעמים במילה הזו. אבל על מה היא מצביעה? ועל מה לא?
אם אנו מעיינים ברמב"ם, בהלכות ממרים, אנו מגלים שיש למילה הזו טווח מסויים מאד.
כאשר אנו מדברים על התורה שבכתב, אנו מדברים על חמישה חומשי תורה. שכוללים את כל המצוות אבל לא רק.
כאשר אנו מדברים על התורה שבעל פה, המונח הזה יכול להתייחס לכמה ענינים קרובים אבל לא זהים:
המעטפת – הלא היא הפרשנות הצמודה שמשה רבנו קיבל והעביר עם התורה שבכתב. קודם כל ביאורי מילים אבל לא רק. הלכות שחיטה נמסרו בעל פה שהרי הפסוקים לבדם אינם מספקים מענה לשאלה איך נכון ואיך לא נכון לשחוט. וכן הרבה.
ויש דברים שהם פירושים של חכמים. לפעמים הפירושים באו במסורת והם מיוחסים עד משה רבנו ואם זה כך אז הם שייכים למעטפת. אבל יש דברים שלא התפרשו במסורת וחכמים פירשו אותם מדעתם, לפי כללים שונים, שגם הם יכלו להגיע במסורת או שהם עוצבו מתוך חשיבה הגיונית, כי לא צריך מקור כתוב או הוכחה במסורת כדי להשתמש בשכל ישר. וכבר אמרו חכמינו "סברה היא למה לי קרא" (קרא-פסוק. ב"ק מו ב ועוד הרבה יישומים לכלל הזה).
דוגמא לפרשנותם של חכמים: איסורי בשר בחלב. אנו יודעים שאסור לבשל בשר בחלב, אסור לאכול את התערובת המבושלת אם יש כזו, גם אם למשל בישל אותה גוי, ואסור אפילו להנות ממנה, כגון למכור אותה ולהשתמש בכסף תמורתה. אבל מה שנראה לנו כדוגמא פשוטה של מסורת-מעטפת זה למעשה פירוש אחד מכמה פירושים מתחרים, שהתלבטו ביניהם חכמים, כמובא במדרשי ההלכה. (השיטות מצוטטות גם בגמרא חולין, אבל דומה שלא הוקדשה די תשומת לב לכך שהפירוש המקובל עלינו הוא רק אחד מרבים ולכן זה אומר שלא בא במסורת. האם מותר להזכיר כאן את השאלה של הפרופסור מסדרת נרניה של סי.אס. לואיס: מה מלמדים אותם בבתי הספר האלו? כלומר, מה לא מלמדים אותם וצריך ללמד).
הסוג השני, כלומר של פירושים מדעתם של חכמים, נקרא אצל הרמב"ם "דברי סופרים". נחלק הרמב"ן עם הרמב"ם לגבי מעמדם המוגדר של דברי סופרים, אם הם נחשבים מן התורה או מדברי חכמים, ויש לזה נפקויות שונות, כגון לגבי ספקות. אבל עצם הקטגוריה מוכרת בידי הכל.
ויש עוד סוג שלישי: תקנות וגזירות. דברים שלא נאמרו בתורה אבל חכמים מוסיפים אותם מפני שהם שומרים על התורה (או על האדם) כמו גדר על הגן, וזה משל של חכמים בעצמם. עשו סייג לתורה (משנה אבות א:א) כלשונם. וסייג הוא שם אחר ל"גדר".
ויש בתוך הסוג הזה תקנות שאינן מן התורה ואין הן פירוש לדברי תורה, אבל הן לפי רוח התורה. כלומר הן פועלות כדי להשיג מטרות שהתורה נועדה להשיג. כלומר: תיקון האדם והחברה. למשל, האיסור למכור לגויים נשק שמא יחזרו ויפעילו אותו נגד יהודים. מכירת נשק היא לכל היותר גרמא בסיכון חיי יהודים, אבל כאן חכמים יצרו איסור מחודש. בדומה לזה, אסרו חכמים לגדל בהמה דקה בארץ ישראל בתקופה שבה הארץ נותרה שוממת כי נזקי העזים והכבשים לחקלאות עלו על הרווח המיידי.
ויש עוד סוג רביעי, והם המנהגות. בדברי הרמב"ם בהלכות ממרים יש סתירה. האם מנהגות הם תקנה של חכמים או שהם דברים שהציבור נוהג מעצמו וחכמים רק מאשרים את המנהג הזה, ובמקום אחר יתבאר שזה כדי למנוע מחלוקות ואין למנהג שום ערך אחר.
כל הסוגים האלו, שיש ביניהם הבדלים של מקור ורמת חיוב, נכללים אצל הרמב"ם במה שנקרא "תורה". ואם כך, אז על אלו מותר וחובה לברך ברכת התורה, את אלו אסור ללמוד בתשעה באב ובבית האבל, בעל קרי אסור בהם וכן, סליחה על הדוגמא, אסור ללמוד אותם בשירותים.
אבל יש לציין שהרשימה הזו של דברי תורה אינה מלאה וגם יש מחלוקת לגבי חלקים בתכולתה. והנה דיון קצר בנושא.
הזבים והמצורעים ובאין על נדות – מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים…
רבי יוחנן הסנדלר תלמידו של רבי עקיבא משום רבי עקיבא אומר: לא יכנס למדרש כל עיקר (בבלי ברכות כב:א)
אגב דיון בשאלה על מעמדם של בעלי קרי, אנו מכירים דרגות ותחומים בתוך התורה: תורה, נ"ך, משנה, גמרא, הלכות, אגדות – ומדרש. לקמן נעסוק בדרגות אלו ובמשמעותן. וגם רשימה זו, כפי שיתברר מייד, אינה מכילה הכל.
****
מעשה בראשית ומעשה מרכבה
יש עוד חלק בתורה שמוכר בכינויים ידועים ומסקרנים אבל לגבי תכניו יש שיטות שונות ומחלוקות. וזה החלק שמכנים "סתרי תורה". למעשה, חכמים ציינו כאן שני סוגים ושני סוגים בלבד. "מעשה מרכבה" ו"מעשה בראשית". הסוג הראשון סובב סביב חזון ההתגלות של יחזקאל והסוג השני עוסק בתכנים של סיפורי בראשית בפרקים הראשונים של הספר. לצערנו, איננו יודעים איך פירשו חכמים את הנושאים האלו, אבל דומה שניתן לשחזר פרטים חשובים על האופן שבו חכמים עסקו בהם.
נפתח במקור מפורסם.
מעשה ברבן יוחנן בן זכיי שהיה רכוב על החמור והיה ר' לעזר בן ערך מחמיר אחריו
אמ' לו: ר', שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה.
אמ' לו: לא כך אמרתי לך מתחילה, שאין שונין במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו?
אמ' לו: מעתה ארצה לפניך
אמ' לו: אמור
פתח ר' לעזר בן ערך ודרש במעשה מרכבה.
ירד רבן יוחנן בן זכיי מן החמור ונתעטף בטליתו וישבו שניהם על גבי האבן תחת הזית והרצה לפניו.
עמד ונשקו על ראשו ואמ': ברוך ה' אלהי ישראל אשר נתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולדרוש בכבוד אביו שבשמים … אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך שיודע להבין ולדרוש לכבוד אביו שבשמים (תוספתא חגיגה (ליברמן) ב, א)
על מה מצביע הביטוי "מעשה מרכבה"? הסביר ביותר הוא שזה המתואר בחזון יחזקאל. (אנו עדיין עשויים לשאול מדוע התיאור ההוא נקרא מעשה מרכבה ואין הגבלות ואין איזכור כלשהו של חזון ישעיהו, שאף הוא רואה את כסא א-לוהים או את קצהו במקדש. ואולי זה בגלל הפירוט נרחב ביחזקאל שם. בוודאי שחז"ל לא ראו את החומר ההוא בתור דמיונו של יחזקאל, כפי שיפרש הרמב"ם, אלא בתור גילוי של נתונים מרגשים על מה שמעל לטבע אם נשתמש במונח מאוחר בהרבה).
אנו למדים שיש משנה – חומר מקוצר שעובר במסורת ולומדים בעל פה – לגבי מעשה מרכבה. למרות שמובטח לנו כאן ובמקומות אחרים שיש ראשי פרקים, ככל הנראה התחלות ענינים, לידנו לא הגיעו אפילו ראשי פרקים אלו ואיננו יודעים מתי נעלמו. בבבל עדיין יש כאלו שמכירים אותם אבל הם בדרך כלל מסרבים למסור את הידע שלהם לאחרים ומתחמקים בתואנות שונות. ככל הנראה, השמירה ההדוקה מנעה מהם לעבור הלאה. או שלא נמצאו תלמידים ראויים, או שהתלמידים שמרו כל כך בקפידה את החומר עד שלא היה מי שקיבל ולא היה מי שערך וכתב כאשר נכתב התלמוד שלנו.
במשנה במסכת חגיגה אנו לומדים ושונים בתוספתא שהוזכרה לעיל כי
אין דורשין … ולא במעשה בראשית בשנים אבל דורשין ביחיד ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו.
ועל זה מוסיף רבי חייא:
אבל מוסרין לו ראשי פרקים (בבלי חגיגה יג:א)
מכאן אנו רשאים להסיק שזה חומר שאם יודעים את חלקו הראשון, אזי יכול החכם להמשיך ולפתח משם את כולו. דומה שזה מה שעושה ר"א בן ערך. וכאן אנו רואים שגם אם אין אנו יודעים במה עסק, אנו כן יודעים שהדברים נאמרו בדרך של דרשה, כלומר חקירת הכתובים. לקמן נראה דוגמא שעשויה להעיד שדרך הדרשה היא באופנים המוכרים לנו מסוגיות אחרות ובתחומים אחרים.
זה לא בולט ממבט ראשון, אבל חשוב לשים לב: דרשה היא שיטת לימוד שונה מגילוי דרך התגלות וחוויה ומקבלת ידע במישרין ממקור לא אנושי. יחזקאל עצמו לא קיבל משנה סדורה אלא ראה מה שראה וכתב. במקורות חיצוניים, פסאודו-אפיגרפיים (מיוחסים בזיוף לדור קדום) מוצאים תיאורים של חויות מיסטיות של הנעשה בעולמות עליונים והדרכים להגיע לזה. היו אם כן ציפיות להשגות כאלו בתוך התרבות היהודית – אם כי לא באישור של חכמינו. אבל המעשה ברבי אלעזר בן ערך ורבו רבן יוחנן בן זכאי מעיד לנו, כמסיח לפי תומו, שהידע החשאי על חזון יחזקאל, יהיה מה שיהיה, ניתן להבנה על ידי תהליך של לימוד, באותה שיטת לימוד שמשמשת בשאר חלקי התורה.
בשפה טכנית מודרנית, דרך של דרשה היא עיון דיסקורסיבי (משלב לשלב) שבו מעיינים בחומר מילולי ומפרשים אותו מתוך עצמו, ללא הזדקקות למקורות מידע כגון התגלות חיצונית וחוויה מיסטית.
דומה שבכך מיצינו מה שניתן להפיק מן הסיפור המרשים הזה. אבל יש לנו מקור נוסף, שבו המספר מציג את נושא הלימוד באופן כללי – מעשה בראשית – וכאן כבר יש דוגמא לתוכן הלימוד ולאופן הלימוד, ומשם נוכל להסיק עד כמה הלימוד דומה לדרשות המוכרות לנו בתחום ההלכה והאגדה.
מייד בהמשך הדיון בתלמוד שם יש לנו מסורת על מה שהעסיק דרשן ומה שהיה ידוע כבר לרבו, אם כי השנים לא ניהלו ביניהם דיון של ממש. והסיפור נגמר בטרגדיה.
שוב מעשה בי ר' יהושע שהיה מהלך בדרך ובן זומא בא כנגדו
שאל בשלומו ולא השיבו. אמר לו: מאיין ולאיין בן זומא?
אמר לו: מסתכל הייתי במעשה בראשית
ואין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא פותח טפח
נאמר כאן ריחוף ונאמר להלן [דברים לב יא] כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף. מה ריחוף שנאמר להלן נוגע ואינו נוגע אף ריחוף שנאמר כאן נוגע ואינו נוגע.
א"ר יהושע לתלמידיו: הרי בן זומא מבחוץ ולא היו ימים קלים עד שנפטר בן זומא (ירושלמי חגיגה ב, א)
ניקח מן הסיפור רק מה שנוגע לענייננו. בן זומא עוסק באחד משני תחומי הלימוד המוגבלים בהפצה. קודם שמענו על מעשה מרכבה של יחזקאל וכעת אנו שומעים על מעשה בראשית. כבר הכינוי "מעשה בראשית" מסביר את עצמו: סיפורי פרקי בראשית בתורה.
מה מעסיק את בן זומא? הוא עסק בשאלה שיכולה להחשב גם כפשט של סיפור בראשית, לגבי החלוקה ביום השני של המים לעליונים ותחתונים. האם זו שאלה בפיזיקה, באסטרונומיה? מה היה ומה יש שם, בין השמים לארץ? או מה היה אז בתהליך הבריאה לפני שנקבעה צורת העולם? או שמא המונחים "מים", "עליונים" ו"תחתונים", הם סמל למשהו שונה לגמרי? לצערנו מתוך החומר המינימלי הזה ניתן רק להעלות שאלות אבל לא להסיק תשובות.
ומהי השיטה שבה מתבררים הסודות האלו? כאן יש סתירה מסויימת בין המילים הראשונות שבן זומא משתמש בהן כדי לדווח על העיון שלו, לבין מה שנאמר בהמשך.
בן זומא מתחיל בכך שהוא "מסתכל הייתי במעשה בראשית" והאם זה תהליך של התבוננות, אולי התבוננות בחלק הזה של המציאות שעדיין קיים ורק הוא נסתר מעינינו, וזה נראה כחוויה מיסטית, תהליך שבו הלומד רואה אם כי לא בעינים את מה שנוצר במעשה בראשית ואולי קיים עד היום.
במשנה חגיגה, שמביאה את האיסור על לימוד נושאים אלו ברבים, נאמר כי כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור (משנה חגיגה ב:א). והרי לפנינו שוב לשון הסתכלות, שיכולה לציין נסיון להגיע לחויה מיסטית.
האם "מה למעלה ומה למטה" הם מים עליונים ותחתונים? האם בן זומא עבר על האזהרה שלא להסתכל בדברים אלו ולכן נענש ומת?
"מעשה מרכבה" אינו נושא אסור שמביא סכנת מוות. וגם שם היו שעסקו בדרשה והיו שקיוו להסתכלות. אנו לומדים על כך מתוך ציטוט קצר של מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה, כהמשך למחלוקת בדין עוור המבקש להיות שליח ציבור. והדברים סתומים למדי וסובלים פירושים שונים.
ר' יהודה או' כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע
אמרו לו הרבה דרשו במרכבה ולא ראו אותה מעולם (תוספתא מגילה (ליברמן) ג, כח)
חכמים מתארים את העיון במעשה מרכבה, מדווחים שיש הרבה שעסקו בו (כמה הם הרבה? ובעיקר: האם אותם "הרבה" הם חכמים או סקרנים?). אבל אלו שלמדו בצורה של דרשה לא זכו גם לראיה, וראיה זו בוודאי היא חוויה מיסטית, שעדיין ניתן להשוות לראיה בעינים, שמי שהינו עוור אינו מסוגל לה. ניתן לדייק שמעטים כן הצליחו לזכות לראיה זו, ואם כן אנו עשויים להסיק שיש שתי גישות ושני הישגים לעוסקים במעשה מרכבה: העיון ולאחרי ההשגה המקבילה לראיה.
ויתכן שהסתכלות היא הישג אפשרי ונדיר רק במעשה מרכבה ובלתי אפשרי במעשה בראשית ואם בן זומא שאף לכך אז בכך נכשל.
ואולי גם הוא לא ניסה להגיע לזה. כי מסקנתו של בן זומא "ואין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא פותח טפח" מבוססת על דרשה וכללי הדרש. וכן הם דבריו מייד בהמשך:
נאמר כאן ריחוף ונאמר להלן [דברים לב יא] כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף מה ריחוף שנאמר להלן נוגע ואינו נוגע אף ריחוף שנאמר כאן נוגע ואינו נוגע
זוהי שיטת לימוד מהסוג של "גזירה שווה".
לצערנו לא ברור אם החלק הזה הוא ציטוט של בן זומא או שמי שמביא את המסורת הזו מוסיף לתוכה הסבר מה יכול היה בן זומא לומר. ושמא בן זומא התכוון לתהליך של הסתכלות ולא לעיון בשיטות הדרוש בעוד המספר משנה בלי להיות מודע לכך את התהליך לפי הבנתו שלו.
בדור שעבר נחלקו חוקרים ידועים אם העוסקים במעשה בראשית ומרכבה עסקו בדרשות או בהתבוננות מיסטית.
כיון שאין ממש מידע על התחומים האלו, פתוחה היתה הדרך בפני דורות מאוחרים לפרש את הדברים לפי הבנתם ולפי הנחות היסוד שלהם.
מפורסמים הם דברי הרמב"ם שניסה לפרש את הביטויים האלו לפי הפילוסופיה המוסלמית מיסודו של אריסטו כי האמין בלב שלם שזה סוד המציאות ושלחכמים היו סיבות טובות להסתירו. אבל גם אם מביאים בחשבון את הטעות של הרמב"ם בזהותו בין הפילוסופיה האריסטוטלית הבינימית לבין מעשה בראשית ומרכבה, עדיין אפשר ללמוד הרבה מן הפרשנות שלו בשאר חלקיה.
הרמב"ם השתמש בכינוי נוסף של חכמינו לענינים אלו, "פרדס".
ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר
(רמב"ם יסודי התורה ד:יג)
הדבר הקטן הוא הוא לימוד התורה בכל חלקיה שאינם סוד. והדבר הקטן הוא זה שיש להתחיל ממנו ואי אפשר בלי זה.
מתוך דברי הרמב"ם אנו לומדים על המעלות של לימוד תורה. הלימוד הזה מרגיל את האדם למשמעת מחשבתית. המצוות הנלמדות נועדו ל"יישוב העולם הזה", והכוונה, כפי שמתבאר ב"מורה נבוכים", היא שתכלית התורה היא תיקון הפרט והחברה.
שימו לב למשפט האחרון: כל אחד יכול ללמוד תורה! גם המוכשרים יותר וגם פחות. גם נשים עשויות לעסוק בתורה. הכללת נשים כציבור בפני עצמו אולי תקומם את הפמיניסטיות אבל בשעתו היא היתה בוודאי פתיחת שער בפני תלמוד תורה של נשים. להיתר הזה יש משמעות חשובה במיוחד היום.
תחומי הלימוד "מעשה מרכבה" ו"מעשה בראשית" הם השלב הבא למי שמסיים את כל התורה. אבל מה נכלל בהם? כאן הרמב"ם אינו יכול להישען על מקורות חז"ל כי אין כאלו. כפי שהוא מודה בעצמו, הוא מציע שיחזור בהתאם לידע המדעי והפילוסופי (זה כמעט אותו דבר) של זמנו.
כאן היה רבנו הרמב"ם שבוי של הידע הפילוסופי המרשים של זמנו – הפילוסופיה האריסטוטלית בעיבוד מוסלמי של גדולי החכמים בימי הבינים. הרמב"ם נאלץ לפתח מערכת סמלים שתאפשר לקרוא מחדש את התיאורים בפסוקים ואצל חז"ל ולמצוא בהם את המציאות הפילוסופית שהאמין בה.
התהליך הזה, שבו לוקחים את המילים מן הפסוקים ומדברי חז"ל ומציעים להם פרשנות על ידי יצירת מערכות סמליות, חוזר על עצמו בדורות הבאים. הרמב"ם טען שאין לו קשר ישיר למסורת של חכמים מה נכלל במעשה בראשית ומעשה מרכבה אבל האמין שהוא מצליח לעשות זאת על פי ידע חיצוני הכרחי. גם אחרים, בתקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה של עמנו, הלכו באותה דרך. גם הם בנו מערכות סמליות וטענו שיש בידיהם מידע שהתחדש להם אודות הידע העתיק. לעתים הם טענו שהם זוכים לחויות מיסטיות וגילוי ממקורות ידע על טבעיים, ולפעמים דרשו את הפסוקים והמילים והאותיות (או אפילו את הלבן של האותיות) כדי ליצור מערכות מורכבות, עמוסות בפרטים.
כמובן לא אלו ולא אלו ניתנים להוכחה שהרי איך אפשר להוכיח אם פרשנות סמלית נכונה או לא? אי אפשר.
נחזור: לגבי כוונתם המקורית של חכמים בביטויים אלו אין לנו מידע ואנו רק יכולים לשער שהם סברו שיש מידע מפורט יותר שלא נכלל בפשוטם של מקראות בראשית אבל ניתן לשחזרו באמצעים מדרשיים או להגיע אליו באופן חוויתי. אשר לחזון יחזקאל נראה שהתכוונו לכך שאפשר לראות כפי שראה יחזקאל וכפי שראו נביאים אחרים מראות של "מעלה" או "בשמים" ולא ברור באיזה אופן סברו שיש התאמה בין המראות האלו לבין המציאות המיוחדת ההיא.
מכאן לשאלה המעשית אם יש בדברים אלו מצוות לימוד תורה, ומי חייב בזה, והאם מברכים על זה ברכת התורה ושאר השאלות שהזכרתי לעיל.
הקורא את פסוקי בראשית, למשל, ודאי חייב בברכת התורה כי זוהי תורה שבכתב. אבל מי שמעלה את השאלה מה היה המרחק – הגיאוגרפי והפיזיקלי או הסמלי – בין המים לאחר חלוקתם ביום השני, זו שאלה פרשנית, והאם על כל פרשנות מברכים ברכת התורה? האם כל פרשנות והעיסוק בה אסורים באבלות ובתשעה באב?
השמות האלו, "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" הם מרתקים גם היום. מי אינו רוצה לדעת סודות נפלאים? אבל עדותם של מקורות חז"ל והנסיון הכושל של הרמב"ם מעידים שאין אפשרות להגיע אליהם. וכפי שנראה בהמשך, גם גדולי תלמידי החכמים מבין התנאים לא עסקו בנושאים האלו.
****
סיכום בינים
עד כאן הלכנו בעקבות הרמב"ם שמסכם את דברי חכמים וראינו שהמונח "תורה" עשוי לשמש במספר הקשרים. ונסכם:
התורה בכתב.
התנ"ך.
המסורת הצמודה, המעטפת, שניתנה למשה רבנו ועברה במסורת.
הפירושים של התורה שלא עברו במסורת אבל הועלו בידי חכמים מוסמכים. אלו הם דברי סופרים. כאן נמצא איזור חשוב מאד של מציאות מתחדשת שיש לברר אלו מצוות מן התורה חלות עליה. (האם חדש נוהג בארצות רחוקות מארץ ישראל שבהן לא יהיה מה לאכול אם ינהגו איסור חדש בתבואה).
תקנות וגזירות שתיקנו חכמים למטרות התורה כמו ועשית הישר והטוב, להרחיק את האדם מן העבירה ועוד. (הדוגמאות שהוזכרו לעיל וכן האיסור לעשות רווחים יתרים ממכירת מוצרי יסוד לדוגמא).
מנהגים שהציבור נהג מעצמו וחכמים בחרו לאשר.
החלקים של התורה והנבואה שלא פורשו מספיק ברור והם מעשה בראשית ומעשה מרכבה. אלו הם ידיעות ואולי גם השגות מיסטיות שזמינות מטבען למעטים בלבד. ניתן לנסות להגיע אליהן דרך כללי הדרשנות שמשמשות בתלמוד, ואפשר גם לטעות בהן, וגם חכמים גדולים טעו בהן, מבן זומא ועד הרמב"ם. לשמחתנו, ידיעות אלו אינן נצרכות לתלמיד חכם למרות שהן מושכות ביותר.
עתה נעבור לרשימת נושאי הלימוד של אחד החכמים הגדולים והמפורסמים ביותר ונראה מה אפשר ללמוד ממנה.
ולזה כבר מגיע פרק חדש.
****
חכמות הטבע והעל טבעי
רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי פ' זוגים תלמידים היו לו להלל הזקן ל' מהן ראויין שתשרה עליהן שכינה כמרע"ה. ול' מהן ראויין שתעמוד להם חמה ביהושע. וכ' בינונים. הגדול שבכולן יונתן בן עוזיאל הקטן שבכולן ריב"ז.
בשעת פטירתו של הלל הזקן נכנסו תלמידיו וישבו לפניו. אמ' להם בני כלום נשתייר מכם בשוק. אמרו לו ריב"ז. אמ' שלחו וקראו לו. אב לחכמה הוא. אב לדור הוא. ומה קטן שבכולן כך. גדול שבכולן עאכו"כ.
אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל כשהיה יושב ועוסק בתורה כל עוף שהוא פורח עליו נשרף.
הבאתי את כל הציטוט כדי להציג את מעלותיו של ריב"ז, כולל ענוותו הגדולה. אבל מה שמעניין אותנו זה מה שלמד ריב"ז, שלא הניח נושא אחד בתורה שלא למדו. מייד בהמשך לפנינו רשימת הנושאים ותכנים שבהם עסק לפני שהיה לחכם שהציל את היהדות לאחר החורבן. וזו רשימה ארוכה למדי.
אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח מקרא ומשנה מדרש תלמוד הלכות והגדות דקדוקי תורה דקדוקי סופרים קלין וחמורין גזרות שוות תקופות וגימטריא ממשלות כובסין ממשלות שועלין שיחת דקלים שיחת שידין שיחת מלאכי השרת כל מדות חכמים כל מדות סופרים כל דבר ודבר שבתורה שלא למדו לקיים שנ' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסחא א פרק ה)
המעשה הזה מופיע בכמה מקומות והעתקתיו מתוך פרוייקט השו"ת.
מקרא – אלו פסוקי התורה ואולי כל התנ"ך. אבל מה נכלל בלימוד המקרא? הפשט הפשוט? הדרשות שלפעמים עוקרות את הפשט ומחליפות אותו במשהו שונה?
ומשנה – אלו הן המסורות של חכמים. אבל הביטוי הזה מוזר בהקשר הנוכחי. המשנה עצמה נערכה בידי רבי יהודה הנשיא מתוך מסורות שהחל לאסוף רבן גמליאל ויצר מהן קורפוס – מאגד – גדול, (והיו כבר מההתחלה מחלוקות על מה שראוי לכלול בו). המסורות החלו להאסף רק לאחר החורבן, בישיבת יבנה ואילך. לפיכך לא ברור איזו משנה היתה לפני ריב"ז ואיזו משמעות ניתן לייחס למילה זו. אולי באמת היה קורפוס של מסורות מקובל אצל הלל, ואותו למד ריב"ז, ואולי לא היה אוסף מסודר אבל עדיין הכוונה היא שריב"ז למד את כל המסורות שהיו לפניו.
מוזר שכאשר נפתחה הישיבה ביבנה ונאספות מסורות לא נזכרות מסורות משם ריב"ז, אבל אולי נפטר ריב"ז זמן קצר לאחר הקמת הישיבה. ואכן מצאנו שחכמים שם מצטערים שלא זכו שיהיה בחברתם וישמע את חידושיהם.
מדרש – המונח הזה מעלה על דעתנו את סוגי המדרש המוכרים לנו אבל רובם – או התיעוד שלהם – מאוחרים. האם העיסוק המדרשי, כלומר עיון מעמיק במקראות, היה מבוסס על מתודולוגיה מסודרת כפי שאנו מוצאים מאוחר יותר או על קריאות כשרוניות חד פעמיות? אין לנו דרך לברר אלא רק לשער. יש פרשנים הסבורים שמתודולוגיות כאלו עמדו לרשותם של חכמים מזה דורות, ויש כאלו שסבורים שהמתודולוגיות המסודרות נוצרו בידי חכמים מאוחרים שעסקו באיסוף וסידור שיטתי של דברי קודמיהם, וזה מתחיל רק עם רבי עקיבא, שאותו משבחים שעסק באיסוף וסידור כאותו רוכל האוסף פריטים ומסדרם במגירות באופן שיטתי. אמנם כבר להלל מייחסים איסוף של דרכי מדרש ונחזור לכך לקמן. על כל פנים, המונח "מדרש" יכול לציין את פעולת הדרישה או את תוצאותיה וכן ניסוח של מתודולוגיה שיטתית כיצד לגיטימי לעסוק במדרש.
תלמוד – המונח הזה מופיע במקומות שונים אבל ברובם הוא מוחלף עקב צנזורה. אפשר לשער שהכוונה היא לסברות שעומדות מאחורי ההלכות או מאחורי המקורות שהיו לפניו.
הלכות – הביטוי הזה מציין כנראה פסק בשאלה שהתשובה עליה לא היתה קודם לכן במסורת התורה שבעל פה אבל התשובה התחדשה מאוחר יותר. המונח הזה עשוי לציין גם הכרעה במחלוקת. אבל לפי מקורות אחרים עתיקים לא היו כמעט מחלוקות עד זמנו של ריב"ז וגם אחר כך. לפיכך, השימוש הלשוני של "הלכות" טעון בירור נוסף ויתכן, כמו במונחים אחרים ברשימה, שמשמעותם היתה שונה או שהם משמשים בידי עורך שעיבד את הסיפור לפי מושגי תקופתו שלו.
והגדות – כנראה הכוונה לדרשות אגדיות. אנו מכירים כמה סוגים כאלו. המונח יכול לציין בירור מעמיק של הפשט בפרשה בתורה אך הוא מציין גם סיפור בלתי אפשרי, דמיוני, שנועד להביע מסר ורעיון (כמו שעולה מן השיחה בין רב נחמן לדרשן האגדות רבי יצחק בבבלי תענית ה ב).
גם כאן יש לשאול אם מדובר בפיתוח ויצירה של הגדות או לימוד של הגדות שבאו במסורת מתקופות קדומות יותר. ואין בידנו להכריע בשאלות אלו.
דקדוקי תורה – המונח הזה אף הוא דו משמעי. יתכן שהכוונה לדקדוק במובן של דיוק, כלומר דיוק מתוך המקראות. אבל אפשר גם שאלו עידונים ביישום של המצוות, הדרך הטובה ביותר לבצע משימה דתית. למשל מה לתעדף כאשר יש לפנינו שתי מצוות לאותו זמן? שני שימושי לשון אלו מופיעים בתלמודים.
דקדוקי סופרים – הביטוי הזה דומה לקודמו אבל הוא מוקשה מאד בהקשר הנוכחי. האם אלו דקדוקים שדקדקו הסופרים? אבל אז מה בין דקדוקי סופרים לדקדוקי תורה כדלעיל, שגם הם מעשה ידי חכמים? או שמא אלו דקדוקים בדברי הסופרים, לדרשם כפי שדורשים את התורה עצמה? ושמא יש לחלק בין סופרים לבין חכמים, ואלו דקדוקים שבאו במסורת מתקופת הסופרים שהסתיימה לפני ריב"ז?
קלין וחמורין גזרות שוות – אלו הן שתיים מדרכי המדרש. קל וחומר מוכר אם כי יש לדון בסוגיו. גזירה שווה היא לימוד על סמך הקשה ממקום למקום, וגם כאן יש רמות של חיבור וקישור, חלקן על דרך הפשט וחלקן מרחיקות לכת ונראות מלאכותיות וכפויות, וזה נושא שצריך לפתח בפני עצמו, כלומר לאסוף את הדוגמאות ולנתחן ואולי לזהות התפתחות היסטורית בתהליכים אלו. לא נדון בשאלות חשובות אלו שנוגעות להתפתחותן של צורות הלימוד אצל חכמינו. נציין רק את ההנחה כי שמה שנלמד בק"ו ובג"ש יכול להחשב כחלק מן התורה או למצער כ"דברי סופרים" באופן שבו אנו משתמשים במונח זה (ולא כשמה של תקופה וכינויים של חכמים בדור מסויים).
מכאן ואילך מופיעים תחומי לימוד שלא ברור מה להם ולתורה. אפשר ללמוד אותם גם בלי להיות תלמיד חכם ולא מן התורה ולא צריך אפילו להיות יהודי!
תקופות וגימטריא – המונחים האלו מצביעים על ידע אסטרונומי (תקופות) ועל… חשבון (גימטריא), שידיעתו היא דבר פשוט אצל כולנו אבל לא היתה דבר מצוי כלל בימיהם.
בלשוננו היום, גימטריא היא שיוך ערכים מספריים לאותיות וביצוע דרשות על סמך ערכים אלו. אולם המובן המקורי הוא חשבון או אריתמטיקה. זה השימוש של המילה בתלמוד הירושלמי (אמר רבי אבהו כל ימינו היינו טועין בה כמקל הזה של סומא עד שלמדנוה מן חשבון גימטריא, ירושלמי תרומות ה, א).
כאן צריך להסביר כי חשבון לא היה דבר קל עבורם, בניגוד אלינו, כי לנו יש מספריים עשרוניים, וגם אפס, וזו שיטת כתיבה מודרנית, שמתחילה לפני פחות מאלף שנה, ובשיטה זו כל כך קל לעשות חשבון בסיסי. לא כן בעולמם, שבו מספרים נכתבים באריכות במילים, כמו בתורה, או בסמלים רומיים, שאינם נוחים לחישוב, או באותיות עבריות שלכל אחת ערך מספרי. והשימוש באותיות לבצע תרגילי חשבון הוא הוא מה שנזכר כאן. ריב"ז למד אם כן ידע אסטרונומי וחשבון.
העירבוב בין מדע לבין תורה מפתיע אותנו, שאנו רגילים בדורנו להפריד בין תחומי ידע שונים וגישות שונות. יש מה שהתורה מלמדת ויש חכמת הטבע. אבל נראה שחכמים האמינו שגם ידע מדעי ניתן למצוא בתורה באופן כלשהו.
הנה דוגמא אחת:
פילוסופוס אחד בקש לידע לכמה הנחש מוליד כיון שראה אותם מתעסקין זה עם זה, נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להם מזונות עד שילדו.
כיון שעלו הזקנים לרומי שאלו את רבן גמליאל אמר ליה לכמה הנחש מוליד ולא יכול להשיבו, ונתכרכמו פניו. פגע בו רבי יהושע ופניו חלנית, אמר לו למה פניך חלנית, אמר לו שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבו, אמר לו מה היא?
אמר לכמה נחש מוליד? אמר לו: לשבע שנים.
א"ל מנא לך?
אמר לו: הכלב חיה טמאה ומוליד לחמשים יום ובהמה טמאה יולדת לי"ב חודש, וכתיב ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, וכשם שהבהמה ארורה מן החיה שבעה, כך נחש ארור מהבהמה שבעה.
(ר"ג עונה לפילוסוף ואז הלה) התחיל מטיח ראשו לכותל, אמר כל מה שעמלתי שבע שנים בא זה והושיטו לי בקנה אחד. (בראשית רבה (וילנא) (פרשת בראשית) פרשה כ סימן ד)
השגת ידע מדעי בתחום הזואולוגיה היא עניינו של החוקר והיום היה עונה תלמיד חכם שזו שאלה למדען ולא לרב. אולם הסיפור מתעד לנו כיצד רבן גמליאל חש מותקף בידי הפילוסוף, שאינו אלא חוקר טבע בזמנם. רבן גמליאל צריך להוכיח שהוא יכול לענות על השאלה שיש לחוקר הטבע תשובה עליה. האם זה בגלל שהוא בתחרות מול חכמת הגויים או בגלל שהוא עצמו מאמין שתלמיד חכם צריך לדעת גם נושאים כאלו, או בגלל שהוא מאמין שהתשובה נמצאת בתורה?
רבי יהושע אכן מוצא – לדעתו – תשובה בתוך התורה. הוא דורש את הפסוקים כדי להגיע לתשובה. אבל אנו יודעים היום שזו לא תשובה נכונה. ראשית עלינו לפרש ש"מוליד" דהיינו מטיל ביצים, כי זו צורת הרביה של הנחש. אבל גם אם נניח שזו כוונת המילים בסיפור, החשבון של שבע שנים לרביה הוא מוטעה. נחשים בוקעים מן הביצים שלהם בזמן קצר בהרבה. רבי יהושע טעה במציאות והדרשה שלו אינה מספקת ידע על העולם ועל נחשים בפרט.
עם זאת, הוא הצליח לנצח את הפילוסופוס וזה העיקר בסיפור.
למדנו מכאן שיש ציפיה שכל ידע יהיה בתורה אבל זה לא מבטיח שהדרשן לא יטעה. ומפורסמים דברי רבי שאמר כי חכמים ניסו לפתור שאלה באסטרונומיה אבל דווקא חכמי העולם צדקו (אמר רבי: ונראין דבריהן מדברינו בבלי פסחים צד:ב. וכבר רבנו תם שם לב לכך שהראיה היא קלושה למדי).
חכמים עסקו הרבה באסטרונומיה, וגם חכמי אומות העולם עסקו בכך, וזכו להצלחות מדהימות בתחשיבים מדוייקים אבל התיאוריות שלהם לגבי מה שאנו מכנים "מערכת השמש" והגלקסיות – הסידור של הכוכבים, השמש והירח והארץ – היו שגויות לגמרי. לנו כבר יש טלסקופים.
דומה שהשאלה החשובה והמעניינת ביותר היא מפני מה הכלילו את החומר הזה בלימוד תורה. האם זה בגלל שסברו שכל מדע אמור להיות בתורה? האם בגלל שסברו שתלמיד חכם אמור לדעת הכל, גם מה שאינו תורה אלא חכמה או מדע בלשוננו היום?
והאם אדם, אפילו חכם, אפילו מוכשר מאד, יכול ללמוד את כל החכמות וכל המדעים? היום אנו יודעים שזה בלתי אפשרי. אבל בזמנם זה היה אחרת. הרמב"ם מתאר כיצד אדם מוכשר ומשקיע יכול ללמוד את כל תחומי הידע האפשריים אז תוך שבע שנים. הוא עצמו עשה זאת, גם באסטרונומיה וברפואה. אבל הרמב"ם טעה. גם בפרטים, כמו גודל השמש – וגם בהיקף הידע המדעי.
חשוב להבין שתפיסת המדע שלנו שונה משל רבותינו, כי התגלו דברים רבים שלא היו ידועים להם, ולכן אנו מפרידים: מדע לחוד ותורה לחוד. ובזמננו יש אפילו כאלו שכתבו שאסור ללמוד מדעים מפני שזה ביטול זמן מן התורה עצמה…
ממשלות כובסין ממשלות שועלין – סביר שאלו סיפורים בדרך משל. האם הכובסים הם מחברי המשלים או הגיבורים שלהם? משלי שועלים מוכרים לנו גם מספרות העולם, וסביר שכאן המשלים הם על דמויות של שועלים ועוד בעלי חיים ויש כאלו גם במדרש.
בכל מקרה – מדוע שזה יהיה חלק מהתורה? זו עשויה להיות דרך נוחה להעברת מסרים, כולל מסרים תורניים, אבל הדרך להעביר שיעורים אינה בעצמה תורה.
כמובן, יש משלים שהם חשובים והפכו להיות לחלק מן התנ"ך והכוונה היא לספר משלי המיוחס לשלמה המלך ולחכמים אחרים. ושוב, האם מותר לעיין במשלים בתשעה באב והאם יש לברך עליהם ברכת התורה? ושמא זה לפי הנושא, ביאור דברי תורה או עצות טובות בעלמא.
שיחת דקלים שיחת שידין שיחת מלאכי השרת – הכוונה כאן לא לשיחה שמנהלים עם דקלים, או עם שדים, או עם מלאכים, אלא להאזנה או ציתות לשיחות כאלו כדי לדלות מהם מידע, שאולי לא ניתן לקבל באופן אחר. למשל, מידע על מי שנגזר עליו למות. או על סכנה מתקרבת ועוד ועוד.
מסורת מימי הגאונים מראה לנו שמדובר בייחוס משמעות לתופעות שהיינו מגדירים כטבעיות.
וששאלתם מהו שיחת דקלים.
אמרו כי יום שאין בו נשיבת הרוח וכשאתה פורס סדין אינה מתנענעת עומדים בין שני דקלים שהם קרובים זה לזה ורואין איך ינועו זה לזה יש לנו בו סימן שמכירין בהם כמה דברים
ואמרו כי מר אברהם קאבסי ז"ל גאון שהיה בשנת אק"מ לשטרות היה מכיר בשיחות דקלים. (תשובות הגאונים – מוסאפיה (ליק) סימן לג)
ובכן, עדותם של הגאונים היא שאפשר להסתכל בדבר טבעי, כמו תזוזת ענפי העצים ברוח כל כך קלה שלא תניד בד דק, ואז לייחס משמעות לתנועות. זה ממש ניחוש. אבל המחבר אינו שולל את המעשה הזה ואפילו מביא שם של גאון שהיה מסוגל לעשות זאת.
ומצאנו אחד האמוראים שהקשבה לקולות של ציפורים סייעה לו לברוח משבי.
עדיין יש לנו לשאול אם זה מקור ידע אמין או שהמביט בדקלים והמקשיב לציפורים מייחס משמעות למה שאין לו משמעות באמת ואולי, אם אחר כך מתברר שצדק בפרשנותו, אולי סביר יותר שהברקות פנימיות בתוכו מולבשות על מה שהוא קולט מבחוץ. זו תופעה ידועה.
ובכל מקרה, הדברים נראים מאד מאד כמו איסור ניחוש, כי מה בין דורש ומנחש בעננים לבין מי שדורש בציפורים ובדקלים?
איך מגיעים להקשיב למלאכים? אפשר לצפות בדקלים אבל אי אפשר לפגוש מלאכים. כנראה זה בחלום. בגמרא נזכרים דברים שמובאים בשם "בעל החלום".
יתכן שהכוונה גם לחוויה שבה אדם במצב תודעה שאינו חלום ולא ערות חווה מפגש עם מישהו שמוסר לו מידע. כך רב ביבי בר אביי מדווח ששוחח עם מלאך המוות, אם כי רבנו חננאל כבר דוחה את דבריו: מה שאדם רואה בחלום מהרהורי ליבו הוא רואה כלומר לפי עולמו הפנימי ולא לפי המציאות כפי שהיא.
ויש מי שאומר כענין חלום ראה דברים הללו. ולא עוד אלא רב ביבי בן אביי היה מתעסק בראיית השדים לפיכך יש לומר כדרך הזה ראה ואין סומכין עליו (רבינו חננאל חגיגה ה:א)
יתכן שזה גם ההסבר להאזנה לשיחות שדים ולמפגשים עם שדים. הרי מצאנו מעשה בחסיד שחלם איך הלך לישון בבית הקברות ושם שמע רוחות של מתים מדברות ביניהן וחולקות מידע ששמעו ממקורות שלהן בשמים. גם המהרש"א, המשתדל לפרש כל דבר לפי פשוטו, מבין ששם מדובר בחלום בלבד.
כל התחומים האלו נלמדו בידי ריב"ז, אבל האם הם כולם תורה? או שזה שבחו שגם אותם ידע ולמד? ואולי למד דווקא כיצד לבחון אותם בזהירות ולהבדיל בין ידע ממשי לבין השערות מכוח הדמיון שמובלעות בחויה נפשית?
בין כך ובין כך, זו עדות להיקף הידיעות העצום של תלמיד חכם שיודע גם מה שאינו תורה.
ראיה לכך שאולי אלו תחומי ידע חיצוניים ולא תורה, אבל הם נחשבים למעלה, נמצא לגבי תחום ידע נוסף: שפה זרה.
נדרש ממי שיהיה בסנהדרין שיבין שפות זרות ברמה של שפת אם. האם לימוד שפה זרה הוא מצות תלמוד תורה? לא מצאנו שיטה כזו. ועדיין, אין סנהדרין כשרה לקבל עדויות מפי דוברי שפה זרה אלא אם כן יש בה, בסנהדרין, דוברי אותה שפה ברמת של שפת אם. יתכן אם כן שהוא הדין לגבי הידע האסטרונומי, החשבוני, הזואולוגי ועוד. כמובן, חלק מהידע הזה אינו רק לתפארתו של החכם אלא גם נחוץ כרקע לקביעת הלכה, כמו מועדי הירח.
לפנינו אם כן שתי הבנות שונות מדוע חומר לימודים חיצוני נלמד בידי ריב"ז וזה שבחו. לפי מקור אחד שיש לנו, ידע מדעי נחשב בתור כלול בתורה וצריך רק לדעת לשלפו משם. אם כך חשבו פעם, אזי הם טעו. ואפשר שגם בעיניהם הידע המדעי הוא חיצוני, כמו שפה זרה, אבל הוא עדיין חיוני לתלמיד חכם וכפי שמצאנו שרבן גמליאל משתמש בגיאומטריה ובמכשיר מדידה מתוחכם כדי לקבוע אם הגיעו הוא וחבריו לנמל לפני שבת.
בעינינו חומרי לימוד חיצוניים אלו אינם חלק מן התורה ויש דיונים אם בכלל מותר לעסוק בהם.
הנושא הזה רגיש ולכן חשוב לשים לב כי הנסיון לדלות ידע מדעי מן התורה מעולם לא הצליח. באסטרונומיה טעו חכמים. והנסיון לחשב את פאי, היחס בין קוטר העיגול להיקפו, מביא רק לתוצאה מעוגלת של אחד לשלוש, בעוד המספר המדוייק הוא בלתי ניתן לחישוב סופי כפי שיודעים זאת היום.
לפיכך אין צריך לברך על דברים כאלו ברכת התורה (אבל השאלה אם כן לברך או לא לברך היא עצמה חלק מן התורה, על תקנות חכמים…) ומצאנו שהגאון מוילנא סבר שמותר ללמוד גיאומטריה בשירותים כדי לנצל את הזמן.
כל מדות חכמים כל מדות סופרים – "כל מידות" עשוי להיות ביטוי שמשמעו לימוד מודע של המתודולוגיות הלימודיות. כפי שמצאנו רשימה של דרכי הדרש משמו של הלל ושוב, בדור מאוחר יותר, משמו של רבי ישמעאל.
האיזכור של חכמים ושל סופרים, כל אחד בנפרד, עשוי להתפרש כמעיד שבדור ההוא הבדילו בין שתי תקופות, של סופרים ושל חכמים. ובין אלו לאלו היה לא רק הפרש בזמן אלא גם הבדלי מתודולוגיה מודעת.
כל דבר ודבר שבתורה שלא למדו – זה סיום הפתיחה והמשפט המלא אומר:
אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח … כל דבר ודבר שבתורה שלא למדו
ריב"ז לא ויתר על שום דבר בתורה, והרשימה הרבה יותר ארוכה ממה שמצאנו, גם ברמבם, כחובה שהופכת את הלומד לתלמיד חכם שיודע את כל התורה וכל ההלכה וגם מסוגל לפסוק בשאלות חדשות שאין עליהן מסורת. אבל הרשימה הזו מכילה גם דברים שאינם חלק מן התורה ומצד שני הרשימה חסרה מה שנחשב ל"דבר גדול"…
כן, הרשימה של הנושאים שלמד ריב"ז, שלמד ממש הכל, עדיין חסרה דבר אחד מפתיע. היכן הם "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה"? הם אינם כאן. ריב"ז, גדול התלמידים, שלמד הכל, שהקים את ישיבת יבנה ותיקן תקנות שבנו את היהדות מחדש לאחר חורבן בית שני, לפי הרשימה אשר בידנו לא למד מעולם "דבר גדול"! אפשר להיות אחד מגדולי ישראל, שבנו את התורה שלנו, ועדיין לא ללמוד את הנושא המרתק הזה…
זו תמונת התורה ומה שנכלל בלימוד שלה לפי התוספתא שלפנינו. וכמובן יש לנו לשאול כמה מזה באמת היה מעשהו של ריב"ז וכמה מזה מיוחס לו מדורות אחרים מאוחרים יותר, כפי שראינו שלפחות חלק מהרשימה לא היה יכול להיות קיים בזמנו.
****
סיכום סופי
נסכם שוב. מה נכלל בתורה ובלימוד תורה לפי סיכומו של הרמב"ם את המקורות ולפי המקורות הנוספים שבחנו.
- התורה. פשט המקראות.
- התנ"ך.
- המעטפת הצמודה של פירושי התורה שבאו ממשה רבנו וקיומם הכרחי כפי שנראה מתוך הפסוקים עצמם.
- דברי סופרים: פירושי חכמים לתורה המרחיבים את מה שלא נאמר במפורש. למשל יישום מצוות התורה בתחומים שלא נזכרו בה. (דוגמא מאוחרת מאד, מימי מפרשי השולחן ערוך: האם חדש נוהג בארצות רחוקות מארץ ישראל שבהן לא יהיה מה לאכול אם ינהגו איסור "חדש" בתבואה).
- תקנות וגזירות שתיקנו ויצרו חכמים למען השגת מטרות התורה כמו ועשית הישר והטוב, להרחיק את האדם מן העבירה ועוד. (הדוגמאות שהוזכרו לעיל וכן האיסור לעשות רווחים יתרים ממכירת מוצרי יסוד לדוגמא).
- מנהגים שהציבור נהג מעצמו וחכמים בחרו לאשר.
- החלקים של התורה והנבואה שלא פורשו מספיק ברור והם מעשה בראשית ומעשה מרכבה. והם אינם שוים לכל נפש.
- עיון במתודולוגיות של חכמים וסופרים, כלומר מעבירי התורה מדורות קודמים.
- שיטות לימוד כמו קל וחומר וגזרה שווה והמסקנות שעולות מן השימוש בהם.
- ידע מדעי. אסטרונומיה ואריתמטיקה. סביר שגם גיאומטריה בכלל זה, שהרי חכמים חישבו את היחס בין היקף העיגול לקוטרו והשתמשו במשפט פיתגורס. חכמים האמינו שניתן לדייק את הכללים המדעיים מן התורה אבל לעתים קרובות טעו בדבר מדע אבל לא יכלו לדעת זאת כי לא היו להם הכלים שלנו.
- ידע על טבעי שאז האמינו שהוא משמעותי והיום אנו יודעים שזו גישה מוטעית. כגון ייחוס משמעות לתנועת ענפים ברוח או לצפצוף ציפורים או הסתמכות על קולות ומפגשים חלומיים או במצב תודעה שאינו חלום ואינו ערות.
אנו היום לא היינו כוללים כלל ידע מדעי בתוך התורה, לא היינו מנסים להסיקו מן התורה והיינו אומרים בשמחה שהתורה לא ניתנה כדי ללמד פיזיקה. עוד יותר מכך היינו דוחים חויות מוזרות שהיינו פוטרים היום כחלום ודמיון וכך עשו גם הגאונים.
כמה מהרשימה הזו אפשרי ומחייב? כפי שראינו, ידע מדעי יכול להיות חיוני לפסיקת הלכה, כמו חשבון (צריך ליבה!) אבל הוא אינו חלק מהתורה אלא נלמד בפני עצמו. ה"דבר הגדול" או ה"פרדס" של מעשה בראשית ומרכבה אינו אפשרי ללימוד.
אבל החלק החשוב ביותר, החל במה שניתן למשה בסיני, כלומר המצוות, והאופן שבו חכמים מפרשים ומרחיבים אותן, זה בר השגה עד היום הזה.
כיצד?
בהלכות תלמוד תורה, (א יא-יב) הרמב"ם משרטט את תכני הלימוד הראויים ואת תוכנית הלימוד הראויה לאדם שעסוק בפרנסתו אבל יכול להקציב גם זמן ללימוד. מתברר שאדם יכול בהחלט ללמוד את כל התורה כולה ולהגיע גם למדרגה שבה הוא מסוגל לפסוק בשאלות חדשות שאינן במסורת!
לשם כך צריך ניהול נכון של הזמן וניהול נכון של תכני הלימוד. ומה הם התחומים, שנלמדים במקביל? קורא בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ומתבונן בדעתו להבין דבר מדבר.
מה זה להבין דבר מדבר? יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה. כלומר האופנים שבהם ניתן למצוא תשובות במסורת לשאלות מתחדשות.
הרוצה להיות תלמיד חכם שיודע הכל – וזה אפשרי לכל אחד, ללא קשר לכשרונו הראשוני – ילמד את התורה שבכתב, את המסורת של התורה שבעל פה, ילמד את הסברות ואת השיטות שמאפשרות ליצור הלכות חדשות. ולשם כך עליו להקדיש את כל זמנו הפנוי עד שהוא מגיע למעלה הגדולה של היכולת לחדש, ואז
כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו (שם)
מתוך העיון והסיכום שלנו ניתן עכשו לגשת לשאלה של מה צריכה להיות תוכנית הלימודים של מי שרוצה להיות תלמיד חכם בזמננו. המשך יבוא בעז"ה.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *