עצירה למחשבה על חג השבועות תשפ״ב: ויצבט – רגע במגילה

רגע של חסד במגילה: בועז נותן שיבולים קלויות לרות.

מדוע חז"ל מתחו עליו ביקורת – או שמא המסר שלהם שונה לגמרי?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הצטרפו אלינו לרגע. אנו מלוים אדם בגיל העמידה בדרך אל שדהו. שמו בועז.

למרות גילו, הוא נע במרץ. הוא מגיע, מברך את העובדים. מסתכל בשדה וליבו מלא תודה על השיבולים הכורעות תחת משקלן הזהוב, כי שנה ברוכה היא השנה הזו.

אילו היה כאן צייר היה משאיר לנו על הבד שלו את מראה השדה, העובדים והחיטה. אבל אמנות הציור ברמה הזו תחכה אלף וחמש מאות שנה כדי להיוולד. לנו יש רק מילים.

בועז מסתכל בעובדים וגם במלקטים: עניי העיר, נעים אחרי הקוצרים לאסוף מן השיבולים הנופלות. זה לֶקֶט – מה שאסור לבעל הבית לשמור לעצמו – מה שזיכתה להם התורה – זה מזונם ואין אחר.

אך מי האשה ההולכת בסוף? אינה נדחפת, שומרת מרחק מאחרים, ועדיין מקרינה אצילות ובטחון עצמי. הוא מכיר את כל יושבי העיר – אבל אותה לא. מיהי?

בועז שואל את האחראי שלו: לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת? אכן אין היא בת המקום. זו כלתה של נעמי, המיליונרית לשעבר, שבעלה ובניה מתו בנכר. היא אוספת מזון לשתיהן. והיא, הַנַּעֲרָה – גיורת.

מנהל העבודה מוסיף: היא היחידה שביקשה רשות ללקוט. ובסוף – בקושי נשאר לה משהו.

בועז מסתכל עוד רגע ארוך בזרה, בידיה הכמעט ריקות, ואז הוא מקבל החלטה ומתקדם לקראתה.

יש רגעים שעושים היסטוריה.

****

מים, לחם – וברכה

בועז פונה אליה בסגנונו הרגיל: אחראי ונדיב.

הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, הוא פותח ואומר לה. והמילה הנדירה הזו, בִּתִּי, מצלצלת באזני העניה והזרה.

הוא מזמין אותה להישאר בשדה שלו, עם הנערות, כמובן. הוא מבטיח: אף אחד לא יפגע בך לרעה!

הוא חושב על יום השרב הארוך, ומוסיף: כשתהיי צמאה, תלכי לכדים שלנו, תקחי לך מים ותשתי.

לרגע אנו רואים אותו בעיניה. אזרח מאיר פנים לזרה, עשיר שאכפת לו מן העניה. האם כך היו נוהגים בני עמה באיש נכרי, עני וצמא? הם לא – אבל עכשו היא כאן, חלק מהעם של נעמי.

היא נופלת על פניה ומשתחווה לו, לפי הנהוג – מה שלא היה עולה על הדעת בימינו. והיא קוראת:

מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה – למה אתה כל כך טוב אלי, ואני זרה?

ובועז: סיפרו לי מה שעשית, עזבת את משפחתך ומולדתך אל עם שלא הכרת – למען נעמי.

והוא מברך:

יְשַׁלֵּם יְדֹוָד פָּעֳלֵךְ

וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו.

כן, איש בר אוריין הוא האיש הזה.

והיא עונה: אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי

וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ – וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ

אנו, מהצד, שמים לב: גם היא אשה משכילה וחכמה.

גם בועז שם לב: היא בוודאי רעבה. הוא הולך לאחראים, אשר קולים שיבולים באש – פטנט של אז להכנת ארוחה מהירה –  ומביא קצת בידו. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי – שלוש מילים למעשה אחד קטן. או גדול.

ואז בועז חוזר לעובדים ולוחש להם: תעמידו פנים שאתם מפילים בטעות ותתנו לה לקחת…

ובזה הוא נפרד ממנה לשלום. והוא אפילו אינו יודע את שמה.

אנו כן. קוראים לה רות. המגילה על שמה. ואת ההמשך אנו מכירים.

****

אילו היה אפשר לדעת מראש

אילו היתה לנו מכונת זמן.

אילו היינו חוזרים אל זמנו ושדהו של בועז.

אילו היינו יכולים לעצור אותו. רגע לאחר שהציע מים וקלי, רגע לפני שהלך בעצמו להביא לה חופן.

היינו מגלים לו: הי, אנו מכירים אותך! קוראים עליך בבית הכנסת. אתה – היסטוריה! מעשיך – חלק מהתנ"ך! השיחה הזו שלך עם רות? היא חלק מהמגילה. עוד מעט תתחתנו, והצאצא שלכם – המלך הראשון בשושלת הכי מפורסמת של עם ישראל.

רגע, מה אתה הולך להביא לה? כמה שיבולים? זה הכל?

חז"ל לא נסעו במכונת זמן, אבל הם הביעו את הרעיון הזה במילים שלהם[1]:

לו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (יכתוב עליו בדברי הנביאים) : ויצבט לה קלי

עגלים פטומים היה מאכילה – היה מביא לה סעודת בשר יקרה!

אבל הוא לא ידע.

ועדיין, מה שעשה היה הטוב ביותר והביא לתוצאות מופלאות.

ואנו שואלים: מדוע חכמינו טרחו לומר זאת? והנה התשובה שלנו:

בועז הוא משל. הנמשל הוא – אנחנו. החיים שלנו. כמו בועז, גם לנו יש הזדמנויות, לעשות חסד, לעשות עוד יותר חסד.

אנו לא חושבים שאנו כותבים היסטוריה. שיכתבו עלינו ספר כמו התנ"ך.

אבל בכל רגע אנו בוראים עולמות, משנים היסטוריה.

כל אחד מאיתנו הוא בועז ברגעים שלו. כל אחת מאיתנו היא רות ברגעים שלה.

כמו בועז בשעתו, איננו יודעים מה ההשלכות לעתיד. אבל אנו משנים את העולם.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא רבה (וילנא) פרשה לד סימן ח (פרשת בהר)