עצירה למחשבה על חג פורים תשפ״ג: אנטישמיות והגנה עצמית במגילת אסתר

האנטישמיות הראשונה בהיסטוריה מופיעה במגילת אסתר. שנאת יהודים ותיכנון טבח של יהודים רק בגלל שהם יהודים.

אבל, כך אפשר לחשוב, היהודים הם אלו שביצעו טבח עם.

קריאה זהירה בפסוקים תראה לנו את פיקחותם של מרדכי ואסתר, שדווקא מנעו הריגה מיותרת, אם גם הקפידו לחסל את כל אלו שעמדו להרוג אותנו.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בעידן המודרני, צריך להתנצל ולהסביר. בסוף המגילה, היהודים הורגים את שונאיהם, ואפילו שולחים לתלות את הגויות של בני המן על עץ. נקמה? מידות רעות?

נעיין היטב בסיפור.

כפי שציין כבר חוקר המקרא יחזקאל קויפמן, במגילת אסתר התיעוד הראשון של מזימה אנטישמית.

הסיפור מתחיל כאשר המן, השר החשוב, מצפה שכולם ישתחוו לו, אבל מרדכי היהודי מסרב.

וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה – הוא רוצה לנקום בחצוף.

וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי – גילוי הקשר היהודי משנה הכל.

וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, עַם מָרְדֳּכָי[1]

הביטוי עַם מָרְדֳּכָי חוזר פעמיים, להדגשה. אבל איך כעס על אדם פרטי הופך לשנאה לכל עמו?

רק הסבר אחד בא בחשבון. השנאה מתחילה קודם. משהו עתיק יותר, בביוגרפיה או במוצא של המן.

חז"ל פירשו שהמן הָאֲגָגִי[2] הוא עמלקי. גם יוספוס פלביוס כותב: שונא היה את היהודים מטבעו, מפני ששבט העמלקים, שממנו יצא, הוחרב על ידם. זכרון היסטורי, טראומה שמבקשת להתפרץ.

והמן משיג רשות מהמלך, ושולח לוח זמנים להתקפה על כל היהודים באשר הם[3].

לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד – וּשְׁלָלָם לָבוֹז.

היכן מצא המן שותפים לאנטישמיות שלו? סביר שכמוהו עצמו, הם עמלקים שנטמעו באימפריה, הקימו משפחות, אבל זוכרים את השנאה. מספרם לא היה גדול דיו, ולכן המן מבטיח לפורעים: וּשְׁלָלָם לָבוֹז.

עם זה מתמודדים מרדכי ואסתר. המלכה החדשה יודעת איך לפנות לאחשוורוש[4]:.

וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן: יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים

אבל פרס היא מדינת חוק. כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב.

אחשוורוש מציע:

כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ

באדישותו האופיינית, המלך לא רוצה לדעת מה הם יעשו!

אילו היה אפשר לבטל את הגזירה של המן, מרדכי ואסתר היו מסתפקים בכך. אבל, בלית ברירה[5] –

וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ – כמו המן.

אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם, לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת הַצָּרִים אֹתָם

אלו המילים של המן – עם תוספת: זו הגנה עצמית.

והם מוסיפים: הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם

חשוב להפריד בין מה שמתפרסם לבין התוכנית בפועל של מרדכי ואסתר.

לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם – זו הגנה עצמית! השאר – נועד להרתעה.

המן מפתה אנשים שיצטרפו לרצח למען הבצע. מרדכי ואסתר, באותם אמצעי פירסום, פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים, מאיימים:

היהודים יצאו לְהִנָּקֵם. ייהרגו טַף וְנָשִׁים. מי שיקבל את ההזמנה של המן, ישלם ביוקר.

וכל זה – באישור המלך! ליהודים מותר להרוג את מי שירצו, כולל כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה. כלומר, חיילים מקצועיים שהיו שמחים לנצל את ההזדמנות להתעשר על ידי רצח יהודים.

האיום פועל[6].

וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים – הפירסום מרתיע. כל מי שאינו אנטישמי מוצהר – נשאר בבית.

וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים – כך נכזבת תקוותו של המן לגייס חיילים מקצועיים.

יש אפילו גיורים המוניים.

וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ – וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.

נותר הגרעין האנטישמי, העמלקי. נגדם ורק נגדם – נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם.

וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן – אלו שנהרגו היו אֹיְבֵיהֶם, הידועים והמוצהרים.

למחרת, אחשוורוש שואל את אסתר אם די ביום אחד של חיסולים[7]: וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד?

בשושן היו עוד כמו המן, ולכן אסתר מבקשת: יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם.

נתבונן עם אחשוורוש במספרים שהיו לו.

באימפריה: חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף. בשושן חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ ביום הראשון ושְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ בשני.

אם נחלק את המספר במאה ועשרים ושבע מדינות. נראה כי בממוצע הרגו היהודים פחות משש מאות אויבים בכל מדינה ומדינה. רק בשושן, מרכז השלטון – שמונה מאות. אלו היו שונאים מובהקים, אנטישמים כמו המן.

לא מוצא חן בעינינו? אין ברירה. הקם להרגך השכם להרגו. עדיף היה לחסלם ולא להסתכן בסיפור חוזר של המן. לא עם כל אויב אפשר לעשות שלום.

גם היום, בעולם שהטמיע את ערכי התורה, צדק ורחמים, עדיין צריך לשאול: האם כל העולם שלנו השתפר? האם אפשר תמיד למנוע שפיכות דמים? אפשר לעשות שלום עם כל אויב?

בני עמנו, בתקופה היסטורית אחרת, נאלצו להילחם כדי להגן על עצמם ועל צאצאיהם.

אילולא הצעדים הקיצוניים האלו, לא היינו כאן היום.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ג, ה-ו

[2] ג, א; קדמוניות יא 209-212

[3] ג, יג

[4] ח, ד-ז

[5] ח, י-יא, יג

[6] ח, יז, ט, ב-ה

[7] ט, יב-יג