עצירה למחשבה על חג פסח תשפ"ב: הסבה ומה שלומדים ממנה‎‎

פסח בא – ולכן הלילה הזה כולנו מסובין. זה גם נאמר בפתיחת הסדר, "מה נשתנה".

אבל מה זה בדיוק הסבה? מהיכן זה מגיע?

וכיון שאופן ניהול הסעודה השתנה בין העולם של אז להיום, האם עדיין צריך להסב?

ואיך עושים זאת?

ומעל לכל: כיון שהסבה הפכה לעול, במקום לבטא חירות, מדוע אנו ממשיכים לקיים אותה? איזו משמעות יש לזה?

(כן, יש לנו תשובה!).

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

מצוות רבות מחכות לנו בלילה הזה, ליל החינוך, ליל הפסח – וגם אנו מחכים ומשתוקקים אליהן.

אך הנה אחת, שממש קשה להבין וקשה לקיים:

הסבה.

הלילה הזה כולנו מסובין. האמנם?

****

התיאוריה וההיסטוריה

לכאורה, הכל כתוב, הכל מוכר והכל ברור, כדברי רבנו הרמב"ם[1]:

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים

לפיכך, כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות.

בכל הסעודה? זה לא נוח! אז לכתחילה נוהגים בדיעבד, ואין הסבה אלא בשעה שאוכלים את מצת המצוה ושותים את ארבע הכוסות. אכן אז אם לא הסב – לא יצא, ויחזור ויסב ויאכל.

אבל מה זו בכלל הסבה? ומהיכן זה מגיע? ולמה?

נתחיל מן ההתחלה[2].

כרגיל בהיסטוריה אין ממש מידע מלא, אבל מומחים, כמו דניס סמית, מעריכים כי מנהג ההסבה הופיע רק כ-400 שנה לפני הספירה. שבטי נוודים נהגו להסב – לשכב, כי לא היו להם כסאות – בזמן שחנו כדי לאכול ולשתות. אך על מה שכבו? הרי לא היו להם מיטות ולא כרים וכסתות? ובכן, ידוע לנו שחיילים הסבו על מיטות שהכינו מקש, וכנראה בדומה לזה נהגו הנוודים.

שנים חלפו, וחשובי החברה, בעלי העוצמה והעושר, גילו את ההסבה, שיש בה פינוק ונוחיות. אנו יודעים זאת כי ארכאולוגים חשפו חדרי הסבה חרבים למחצה ובהם ספות אבן צמודות לקירות, ביניהן רווחים, ולפני כל ספה – מקום להבאת שולחן עם אוכל ויין.

ההסבה גם מוצגת בציורי קיר מן הימים ההם: האיש שוכב למחצה על ספה, על כרים ועל כסתות, נשען על מרפק שמאל, ומביא את האוכל אל פיו בידו הימנית. כמובן, יש משרת (או משרתים, או עבדים) שמגישים את המנות אל השולחן הקטן שלפניו.

במשתאות של העשירים השתתפו רק מוזמנים שהמארח חפץ ביקרם. היסטוריון יווני מתאר השפלה שנגרמה לאורח לא קרוא, אשר במקום ספה וכריות קיבל… כסא. האורח המתוסכל העדיף להשתרע על הרצפה במקום להיות יוצא דופן ולשבת על כסא.

בעם ישראל הופיעה ההסבה מוקדם מאד.  הנה עדות מן המחצית הראשונה של המאה השמינית לפנה"ס. הנביא עמוס[3] מתאר עשירים מפונקים ורשעים:

הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם – הנה ההסבה

וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק – והנה האכילה

מכאן למדנו שגם בעמנו המפונקים והעשירים נהגו להסב, כלומר לשכב על מיטה בזמן האוכל.

גם בימי האמוראים נהגו להסב, ולא רק בליל הסדר[4]. אך שם זו רשות עבור מי שיכול ורוצה. אמנם, בליל הפסח, חכמינו חייבו את כל היהודים – הגברים – להסב.

מדוע? אנו כבר יודעים את התשובה:

דרך עבדים להיות אוכלים מעומד, וכאן להיות אוכלין מסובין – להודיע שיצאו מעבדות לחירות אומר רבי לוי בתלמוד הירושלמי[5].

ובלשון ההגדה: כולנו בני חורין.

****

הסבה בזמן הזה

זה היה אז. והיום? איך מסבים בלי ספות? ובכן, כל מה שצריך זה כסא עם גב ורצוי גם ידית בצד שמאל. עדיף שהכסא יהיה מרופד או להצטייד בכריות ולהישען עליהן. אבל זה לא הכרחי. אדם יוצא ידי חובה כאשר הוא נשען בגבו על גב הכסא ומטה את עצמו שמאלה – וזהו זה[6].

ואיך זה ביטוי לחירות? הנה ההסבר היפה של בעל "פניני הלכה": מי שעובד בישיבה חייב לשבת זקוף. רק מי שמשוחרר מכל עול רשאי להתרווח בכיסאו. מנוחה היא ביטוי של חירות. לכן אם לוקחים מן ההסבה המקורית את השילוב של הישענות אחורה ושמאלה – זה מספיק.

זה עדיין לא נוח. אז הבה נכיר את פרשנותו של רבי אליעזר ב"ר יואל הלוי, הוא הראבי"ה.

הוא נולד בגרמניה ב1140, נפטר בגיל שמונים, בשנת 1220, והשאיר לנו חיבור של הלכות ודיונים של 1155 סימנים, לפי סדר התלמוד. הוא גם ידוע במקוריותו, כפי שעולה מדבריו כאן[7]:

בזמן הזה, שאין רגילות בארצינו להסב, יֵשֵׁב כדרכו –  לא, אין צורך להסב!

הפוסקים חלקו עליו. אך הודו שלא נוח להסב ולכן די במינימום:

בזמננו, שאין רגילים להסב בימות השנה, אין יושבים בסעודה בהסיבה

שיש בזה טורח, והסבה – לחירות ותענוג ניתנה

 למרות העדר הנוחיות, כתבו רוב הפוסקים שצריך להסב לכל הפחות בדרכנו המודרנית. הראבי"ה נותר במיעוט. רק מי שנוהג לפי הגר"א והמהר"ל – שרשאי אדם לפסוק לעצמו[8] – יוכל להסתמך על הראבי"ה ולוותר על ההסבה – אם גילה בלימודו שהראבי"ה צודק.

ואנו, איך אנו מסבירים לעצמנו את החובה להסב אם אין זו דרך חירות ותענוג? הנה התשובה שלנו:

חכמינו תיקנו לשבת בהסבה כדי להמחיש את חירותנו, ואנו נוהגים בהסבה שלנו שהיא זכר לתקנת חכמים. ביציאת מצרים זכינו בחירות – ועתה אנו מוסיפים ובוחרים לשמוע לחכמים ולקיים תקנתם.

מתוך חירות אנו בוחרים בנאמנות למסורת שלנו.

זו המשמעות של להיות יהודים, ובמיוחד – בליל הסדר.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] רמב"ם חמץ ומצה ז ו – ז, שו"ע או"ח תעב, רמ"א ומ"ב.

[2] From Symposium to Eucharist The Banquet in the Early Christian World Dennis E. Smith

[3] עמוס ו, ד – ז

[4] ברכות מג א.

[5] ירושלמי פסחים לז ב. מה נשתנה, ליל הפסח בתלמודם של חכמים, עמ' 243, דוד הנשקה.

[6] פניני הלכה פסח יא, הרב אליעזר מלמד.

[7] ראבי"ה פסחים תקכה, עם השלמות משוערות. פסקי תשובות אורח חיים תעב ה

[8] חוט המשולש לר' חיים מוולוז'ין א ט' עם השלמת המצונזר, "תפארת ישראל" למהר"ל בהקדמה ד"ה "וזאת התורה".