עצירה למחשבה על מסכת נדרים סבב י״ד: מבוא לנדרים

הלכות נדרים הן הזדמנות להכיר את הפסיכולוגיה האנושית, את מערכת החינוך של התורה, פרשיות קצרות וארוכות בתורה ובתנ"ך, סוגיות יסוד בנדרים, איסורים ושבועות וכן בהשלכות הפילוסופיות שלהן – ואת הדרך ללמוד את התורה לפי הסדר ההגיוני וההיסטורי.

הפעם – מבוא עם רקע היסטורי ואנתרופולוגי (כ1000 מילים). האם גם אתם מתעניינים?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

חביבה היא מסכת נדרים מפני שהיא בנויה על שני עקרונות גדולים של התורה: הכרת הפסיכולוגיה האנושית והמטרה של התורה לחנך את הבריות, אותנו.

כדי להבין את התורה, את סיפוריה ואת חוקיה, צריך להכיר את הרקע לנתינתה. באיזה עולם חיו בני הדור ההוא, מה היתה התרבות מסביב ומה היו חוקיה. אז – אפשר להבין עִם מה התמודדו אבות האומה, וכיצד התורה עיצבה מחדש את התרבות של עם ישראל כדי לבנות חברה קדושה של צדק וחסד.

נדרים ושבועות הם תופעה שקיימת בפני עצמה, שהיתה קיימת עוד לפני שניתנה תורה לעם ישראל. כמו בתחומים רבים אחרים, התורה לוקחת את התופעה ומעבדת אותה, מעצבת אותה, קובעת לה גבולות, מרסנת אותה מכאן ומוסיפה עליה מכאן.

כאשר אנו מכירים ומבינים את הרקע של ההלכות קל יותר להבין מדוע נקבעו ההלכות כפי שנקבעו, מדוע הן נוסחו כפי שהן נוסחו.

איך ניתן לנו להגיע אל העולם שלפני מתן תורה? אל האנשים שנדרו נדרים ונשבעו שבועות, מדוע עשו זאת, מה קיוו להשיג, למה התחייבו, איך קיימו את התחייבויתיהם ומה קרה כאשר לא עשו זאת?

ובכן, יש לנו מקורות היסטוריים וארכאולוגיים.

ויש לנו גישה אל הפסיכולוגיה האנושית שבתוכה נדרים ושבועות הם תופעה מובנת מעצמה.

****

נדר הוא התחייבות, שאדם נוטל על עצמו, מתוך בחירה, שיהיה עליו לקיים.

גם שבועה היא צורה של התחייבות, אבל שבועות משמשות גם למטרות אחרות, כגון לחזק ולאמת טענה. אפשר לומר שזו הזמנה לאל (שֵׁם חול) שיערוב לאמיתות הדברים שהאדם אומר. לכן ייתכנו שבועות לגבי העתיד, שאדם יקבל על עצמו דבר מה, אבל שבועות יכולות להיות גם על העבר, וזה כבר לא הנושא שלנו.

ליכט (פירוש על ספר במדבר, ח"ג, עמ' 98) מציע את ההגדרה הבאה לנדר: התחייבות חגיגית של אדם כלפי אלוהיו (שֵׁם חול), שיביא לו קרבן, יקדיש לו נכס, יעלה ברגל למקדשו המרוחק, יתענה לכבודו – וכדומה.

נדרים נוהגים כמעט בכל מקום ובכל זמן, אלא שלכל תרבות מנהגים וכללים משלה.

נדרים מצויים בשעת צרה, והם כעין עסקה. אתה תצילני ואני אביא לך משהו יקר. זה יכול להיות קרבן. בעולם העתיק, או בכלל, קרבן הוא השמדת רכוש לכבודו של אל (שֵׁם חול. אנצ' מקראית, ערך קרבן). אבל אפשר לנדור ולהתחייב ולא רק עבור קרבן.

הנה מקור היסטורי לנדר בעולם שלפני מתן תורה. בשירת אוגרית מסופר על המלך כרת. רבים מבניו מתו. האליל "אל" הורה לו לצור על אדם רבת כדי לקבל את בתו של מלך העיר לאשה, ובניה יתקיימו. בדרך עובר המלך דרך מקדש של אשרה ונודר: אם ישיג את הנסיכה, יתן שני שליש (ממשקלה כנראה) בכסף ושליש בזהב.

ההמשך כמעט צפוי מראש. המלך משיג את הנסיכה אבל אינו מקיים את הנדר. המשך העלילה אינו בידנו אבל ההשערה היא שהמלך חלה קשה וכדי להתרפא נזקק לעוד מעשים.

והנה תפילתה של פודו חפה, אשת המלך חתושילי: "אם את גבירתי (האלילה) ללוני תעבירי מילה אל האלים, תעניקי חיים לעבדך חתושילי, ותתני לו אורך שנים וחדשים וימים, אלך אני ואעשה לכבוד גבירתי ללוני פסל של כסף גבוה כחתושילי עצמו, וראשו ידיו וכפות רגליו מזהב, וגם אתלה בו תכשיטים".

הפסיכולוגיה מובנת: אחד הגורמים בהתפתחותן של דתות הוא הצורך של האדם להישען על מי שגדול וחזק ממנו. האלים היו אנושיים מאד, רק חזקים ובני אלמוות (אלא אם כן הרגו זה את זה). והיו להם צרכים אנושיים להפליא. לכן ניתן היה לשכנע אותם במתנות שונות, אם כי ייחסו להם גם ערכים כמו רחמים וצדק, אלא שהיה צריך לעורר אותם שיתחילו לפעול לטובת המבקש.

העדויות ההיסטוריות שליקט ליכט מלפני מתן תורה וגם לאחריה, מן הקיסרות של רומא ומן העולם הערבי והאיסלמי, הן כולן של עסקאות. אין שם נדר שבא מתוך הכרת תודה בלבד.

תופעה נוספת שנפגוש אצלנו היא נדר שלא נועד כלל עבור האל (שֵׁם חול) אלא כדי ליצור הגבלות ולבטא כעס. יתכן שאלו הם נדרי אִסָּר. לא מצאתי מקבילות בתולדות העמים ובספרותם לתופעות אלו, למרות שהן מוכרות ומתועדות אצלנו בעם ישראל ולכן סביר שיקרו בכל מקום וזמן.

איזו תיאולוגיה ואלו השלכות חינוכיות יש לתופעה של נדרים? מצד אחד, הם ביטוי של יראת שמים תמימה והם לא רק נועדו לפתור בעיה קיומית אלא גם מחזקים את הקשר בין האדם לבין אלוהיו (שֵׁם חול). מצד שני, כניסוחו של ליכט, יראת שמים רפלקטיבית ופילוסופית, מהורהרת ומתוחכמת, תסלוד מן התופעה של עסקה.

אך גם מתוך יראת שמים תמימה יש להסתייג מנדרים. אם הבקשה לא תתקיים, איך יגיב האדם על כך שמשאלתו נדחתה? האם לא יזעם על האל (שֵׁם חול) ויצא נגדו, כמתואר בפרודיה של הנביא ושל חז"ל? אך גם אם הבקשה תתקיים מטבעו של האדם שהוא דוחה ושוכח לקיים הבטחות. זה כמובן עלבון כלפי האל (שֵׁם חול) שמילא את בקשתו אך גם חינוך רע לעצמו ולאחרים.

בוודאי שנדרי אִסָּר, העשויים להתפתח מתוך נדרים בכלל, הם תופעה פסולה, מפני שהם מפעילים מנגנון עוצמתי עבור שיגרת החיים שאמורה להתנהל מתוך רצון טוב, יושר והתחשבות, ולא מתוך איומים ואף גרירת איסורים אלהיים (שֵׁם חול) לרצף החיים הרגיל. במקום הוקרה של הא-לוהים ושמו, יש כאן טשטוש של היחס הטבעי של יראה ושמא גם ביזוי.

נדרים של קרבן לא יכלו לנהוג לאחר חורבן המקדש השני, אבל נדרים של איסור נשארו במקומם. וגם שבועות. חכמים ראו לעצמם חובה להתערב בנהגים פסולים ומסוכנים אלו, וכפי שנלמד.

וכך מעיד החכם היהודי פילון על מנהגי הגויים, שכניהם של היהודים, בימי בית שני (ליברמן, יוונים ויוונות בארץ ישראל, עמ' 88):

כל כך רחוקים הם ממידת חסידות עד שהם מעלים על שפתיהם את הכינויים הנוראים ביותר, ואין פניהם מסמיקות כשהם נושאים ומגבבים שם על שם, מתוך שהם סבורים שעל ידי חזרה רצופה של שורת שבועות ישיגו מבוקשם.

מתוך דבריו אנו למדים על הפסיכולוגיה הראויה למי שנשבע או נודר. עליו לחוש יראה ואימה, אבל ככל שנוהג שכיח כך הוא מאבד את השפעתו.

ליברמן כותב: אנשי יוון היו מרבים בשבועות בשיחתם הרגילה ברחובות ובשווקים, ואף לשם רמאות או לפיטומי מלים בעלמא. אנשי אלכסנדריה של מצרים לא היו טובים מהם.

ואנו רואים כי גם היום ביטויים כמו "נשבע לך" או אפילו "נשבע לך בא-לוהים" מצויים הרבה אצל המון העם.

זה הרקע שעליו ניתנו דיני התורה והלכותיה ואיתו התמודדו חכמינו עם שאלות חדשות, ועם הצורך לחנך ולהרחיק מן העבירה.

אולם קודם שנמשיך, נסכם:

נדרים ושבועות הם צורות של התחייבויות מרצון שבהן אדם מחייב את עצמו מרצונו ובחירתו כעסקה עם א-לוהיו. זו תופעה מצויה ויש בה מן השבח והטוב ויש בה מן הסכנה והגנאי. יש בה מן הטוב כי אדם שנודר הוא אדם דתי שפועל מתוך אמונתו בא-לוהים. יש בה מן הסכנה והגנאי מפני שאדם עלול לשכוח ולזלזל בנדרו, ויש בזה עוון חמור וגם חינוך רע לעצמו ולאחרים. אך גם הנדר כתופעה הוא פסול מפני שהוא מרדד את היחס של האדם לא-לוהים לידי עסקה של תן וקח.

כיון שנקבעו צורות התחייבות של נדר ושבועה ונדרי איסור נפתח הפתח לשימוש של חול בכל זמן ובכל הזדמנות. אלו הן פרצות שחכמים ינסו לסגור.