עצירה למחשבה על מסכת נדרים סבב י״ד: נדרים ועונשים חינוכיים

יש מי שנודר ויש מי שרק מעמיד פנים.

וזה לא בסדר. מה עושים עם הערמה כזו?

מה עשו רבי מאיר וחבריו לעבריין, ומדוע?

ומה התיאוריה של ענישה של התורה ושל חכמים לפי המעשה הזה?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

יש מי שנודר – ויש מי שרק מעמיד פנים.

היכי דמי? איך אפשר לרמות אחרים שיחשבו שנדרתי? הנה כמה דוגמאות מהמשנה (נדרים ב ה).

אמר לחברו: הרי אני עצמי קרבן, כלומר אסור לך להנות ממני. החבר מבין שיש כאן איסור ואז הוא אומר: מה פתאום. התכוונתי לא לעצמי אני אלא לעצם שלי שיש לי, שאני שומר למטרה הזו, כדי לבלבל.

אמר לאשתו: קונם אשתי נהנית לי כלומר שאסורה בהנאתו, ואז הוסיף: מה פתאום, התכוונתי לאשתי הראשונה שהיום היא גרושתי.

בשני המקרים הוא בא להפחיד ולטלטל את החבר ואת האשה בהעמדת פנים של נדר ובסוף מסביר שהשתמש במילים באופן יוצא דופן.

אז האם זה נדר – או לא?

באמת, זה לא נדר, אבל כאשר יפנה לרב, יחמירו איתו. ישקרו לו! יאמרו לו שזה נדר וצריך לחפש לו היתר.

זה לפי חכמים. לפי רבי מאיר לא רק שיחייבו אותו בנדר אלא שלא יתירו זאת לעולם.

והלכה כחכמים. הרמב"ם (נדרים ב יב) פוסק באופן מורכב.

תלמיד חכם יודע שזה לא נדר ולכן אינו צריך לבוא לשאול.

עם הארץ כן צריך לפנות לרב והרב יפסוק לו שזה נדר אבל גם ימצא לו סיבה להתיר.

אבל – צריך לגעור בהם, גם בתלמיד חכם וכל שכן בעם הארץ. גוערין בהן ומלמדין אותן שלא ינהגו מנהג זה בנדרים ולא יהיו נודרין דרך שחוק והתול.

והסעיף האחרון מלמד אותנו כלל גדול בכל התורה כולה. עונש בא למטרה חינוכית!

****

איפה המידתיות?

בירושלמי למשנתנו (נדרים ב ה) יש מעשה מרתק שקשה להבין.

מעשה באדם שהתנסח בלשון מתחכמת של כאילו-נדר, ובא אל רבי מאיר. מה הדין?

אילו היה בא אל אחד הרבנים האחרים, הסיפור הזה לא היה מתרחש.

רבי מאיר… שולח אותו אל רבי יהודה. ואומר לו: תודיע לו שהגעת אלי ושלחתי אותו אליך.

רבי יהודה מפנה אותו הלאה, אל רבי יוסי, וגם שם עליו לספר את כל ההיסטוריה.

רגע, מדוע הרבנים מעבירים אותו מזה לזה?

בדרך כלל רב ישלח שואל לרב אחר כיון שאינו יודע את התשובה. לפעמים זה כדי להקל[1]. סביר שאצלנו בעל השאלה חושב שרבי מאיר שולח אותו לרב אחר כדי שהרב השני יקל עליו, יתיר לו.

רק בביקור השלישי הוא יגלה את האמת המרה…

רבי יוסי אומר: אם קודמי לא התירו, אין מישהו אחר שיתיר לך!

רבי יוסי מחמיר איתו: הנדר חל ואין לו היתר. זה כואב, אבל זה גם חסד. אין טעם לחפש רב שיתיר. זה לא יקרה.

בעל השאלה חוזר אל רבי מאיר: הרי ידעת שכולם יפסקו לאיסור, אז למה הטרחת אותי? היית אוסר עלי מן ההתחלה – וזהו.

תשובתו של רבי מאיר יוצאת דופן ומזעזעת:

ראיתי אותך שאתה מיקל – אז החמרתי עליך!

רבי מאיר כאילו מסביר לו: יש מידרג של עבירות ועבריינים. אתה, עם המשחק שלך, לא היית סתם מזיד, אלא מערים. הערמה, במקום שהיא אסורה, היא גרועה יותר מאשר מעשה בזדון. וכאן זה גם זלזול בנדר, שהוא התחייבות רצינית בין אדם למקום, ולכן – זלזול במי שצווה על הנדרים, א-לוהים. לכן – צריך להחמיר איתך.

האם המשחק של רבי מאיר היה חינוכי? אולי ירד לסוף דעתו של השואל, וחשב שרק אם ייאלץ לפנות לכל כך הרבה רבנים זה ירכך את ליבו ויפתח אותו להקשיב לגערה? אם כן, איך מבררים במי צריך לנהוג כך ועם מי אפשר להסתפק בגערה, בדיבור, בהסבר?

לשמחתנו, אנו באמת פוסקים כמו הרמב"ם. צריך לגעור, אבל מספיק רק לגעור. והרב החכם ימצא את הדרך לגעור כך שהיא תיכנס לליבו של מי שצריך לקבל את הגערה.

****

שאלות למחשבה

אם השואל ידע מספיק כדי לעשות הצגה של כאילו נדר, מדוע בכלל הלך לרב? מה זה מלמד על עמי הארצות והפסיכולוגיה שלהם, שגם אם הם יודעים הלכה לא יסמכו על זה אלא ילכו לשאול רבנים?

רבי יהודה הוא פוסק בזכות עצמו. אז אם רבי מאיר שולח אליו את השאלה, מדוע אינו פוסק כמו שיטתו בכל מקום, כלומר לומר שזה נדר – ולהתיר אותו?

ואפשרות מפתיעה: האם יתכן שרבי מאיר שלח את השואל לרבי יהודה מסיבה אחרת, מפני שהוא ידע שרבי יהודה מקל ולא רצה להחמיר עם השואל, ורק בסוף הסיפור, כשהתברר מה קרה, אמר לו שהיה מגיע לו להענש בצורה כזו?

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ב"ק לו ב; ירושלמי תענית א א, שם מו"ק ג ד.