עצירה למחשבה על עשרה בטבת תשפ"ב: למה אנו מתאבלים על עזרא הסופר?
עשרה בטבת הוא אחד מימי הצום שתיקנו חז"ל כדי שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב (רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה א).
איך הזכרון הרחוק של עזרא הסופר יעזור לנו להשתפר?
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
חכמים תיקנו לצום ביום עשרה בטבת שבו החל המצור על ירושלים. אבל –
וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום: מיתת עזרא הסופר בט' טבת, ותרגום התורה ליוונית בח' טבת.
נניח לשאלה ההיסטורית האם עזרא הסופר נפטר בתשעה בטבת והאם התורה תורגמה בשמונה בטבת – הרי מפעל של תירגום אינו יכול לקחת יום אחד בלבד, אבל אפשר שזה היה יום ההתחלה או יום הסיום.
אולם שני מאורעות אלו הינם "אבלות ישנה" ואפילו "רחוקה" אז מדוע הם שויכו לעשרה בטבת?
ועוד, שהרי כל עניינו של עשרה בטבת ושאר מועדי הצום (כולל תשעה באב אבל לא כולל יום כיפור) הוא כך:
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב (רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה א).
מה הם המעשים הרעים שעליהם יש לשוב בתשובה? איך זה קשור למותו של עזרא הסופר ואיך זה קשור לתירגום התורה ליוונית?
הפעם נוכל לעסוק רק בשאלה הראשונה, אבל נעשה מה שאנו יכולים לפי אפשרויות הזמן והמקום…
****
עזרא הסופר
עזרא היה אחד המנהיגים שקם לעם ישראל בתקופה שיכלה להיות תקופת מעבר ובניה, תקופה שאכן היתה כזו. עם ישראל החלו לחזור לארץ ישראל ממנה נלקחו לגלות. זה היה ברשיון השליט העליון של האימפריה האיזורית. הם גם קיבלו אישור לבנות את המקדש. הם החלו לעשות זאת.
אבל רק חלק קטן מן העם עלה בחזרה לארץ. לאלו שנשארו מאחור היו בוודאי נימוקים טובים, אבל עובדה שהם נשארו בגלות.
עזרא לקח את אותו חלק שרצה לעלות, ומן הסתם גם שיכנע ואף גרם במעשיו ליהודים רבים נוספים להחליט על עליה ושיבה.
עזרא עסק בבירור שאלות של יוחסין.
עזרא תיקן תקנות כדי להגן על עם ישראל מפני התבוללות.
עזרא בירר הלכות שנשכחו וסייע לשמירתן מחדש, ופירש הלכות שהיו עמומות וקבע כללים ולימד.
עזרא חיזק את לימוד התורה והתורה שבעל פה. אפשר לדייק מספרו כי הוא ממש ייסד את לימוד התורה באופן מקצועי וקבע את כלליו:
וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱ-לֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא ((נחמיה ח, ח).
קשה מאד לפרש כל מילה אבל אנו יכולים לזהות כמה שלבים בלימוד העצמי והמשותף, הפרשנות והלימוד לציבור, שניתן לזהות בפסוק זה.
ראשית, צריך לקרוא בתורה. מכאן הסיקו חכמינו שעזרא תיקן קריאות קבועות.
שנית, הקריאות נעשות מתוך ספר ומתוך ידיעה שזו תורת א-לוהינו.
שלישית, אין קריאה בלא פירוש. זה מתחיל בוודאי בפירוש המילים והבנת הענין הכללי. אבל יש כאן גם הבנה נוספת, וְשׂוֹם שֶׂכֶל וגם וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא. היום, כאשר יש לנו מדע העוסק בפרשנות, אנו שמים לב לכך שגם מְפֹרָשׁ זה דבר הכרחי בלימוד המקרא והתורה. כאשר אנו לומדים הלכות וסברות ומיישמים את החינוך שהתורה מעניקה לנו – אנו עוסקים בפרשנות.
כל אלו ואפשר שיותר מזה הם מפעלו של עזרא הסופר. לא לבד, אבל הוא היה היוזם, הכוח המניע. ולכן תקנות רבות נקראות על שמו או מיוחסות לו, ולכן רואים בו את מייסד הגישה השיטתית אל התורה שבעל פה.
ולכן מציינים את יום מותו.
אבל מדוע זו אבלות? וכי יש אדם שחי לנצח?
שתי תשובות בדבר, שונות מהקצה אל הקצה.
ראשית, יתכן שעזרא מת בקיצור שנים. כפי כשמציין ר' אברהם נפח, פרשן בן זמננו[1], ספרו מסתיים ממש באמצע ומשאיר הרבה שאלות פתוחות. יתכן ואף סביר שהוא נפטר ולא הספיק לסיימו.
ואם הוא מת באמצע ימיו, האם לא סביר לחשוש כי היחס של היהודים בזמנו לא היטיב עמו?
זה אם כן הלקח הראשון מן האבדן של עזרא. שהעם אינו יודע להתייחס בכבוד הראוי למי שמנהיג אותו ומלמד אותו. וזה צריך לתקן. כל אחד לפי מה שהוא יכול.
שנית, אבדנו של עזרא פגע בלימוד התורה שייסד והחל לקדם. אבדן כזה קורה בכל דור כי בכל דור יש לנו חכמים, תלמידי חכמים והוגי דעות שמעניקים לנו יכולות ומחשבות שלא היינו מוצאים בעצמנו. אבדנם הוא פגיעה בהתפתחותה והבנתה של התורה שבעל פה. לא ניתן למנוע את המוות ההכרחי לכל אדם, אבל יכולים וצריכים אנו להעריך את הצורך שלנו כתלמידים וכיהודים בגדולים כאלו – ללכת בדרכם וללמוד מהם.
שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, כדברי רבנו הרמב"ם.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] האתר שלו https://torahusefatah.wordpress.com/ . מאמר לזכרו של אדם מרתק ומיוחד במינו: https://www.maanelashon.org/avraham-napach .