עצירה למחשבה על פרקי אבות: אל תאמר קבלו דעתי‎‎

זו דילמה קשה שמוכרת לכולנו: מה עושים כאשר אני יודע אמת חשובה אבל אף אחד לא רוצה להקשיב לי?

מה אומר על זה רבי ישמעאל בן רבי יוסי, ומה יש לחכם בן זומא להוסיף על זה?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הוא – רבי ישמעאל ברבי יוסי, חכם בן חכם, שאפילו רבי יהודה הנשיא נזהר בכבודו.

היה אומר: אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד – דיין חכם רשאי לשפוט לבדו בדיני ממונות, בין אם יש לו משרה רשמית, ובין אם הנידונים קיבלו אותו על עצמם, אבל עדיף לקחת שותפים. רק דיין אמת, א-לוהים יתעלה, לעולם אינו טועה.

ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה – הדיין אמנם קובע לבעלי הדין מי זכאי ומי חייב ומי צריך לשלם וכמה, ואף יכפה אותם על כך. אבל אינו יכול לכפות את דעתו על חבריו הדיינים. כל אחד חושב לעצמו ואז הרוב קובע.

זה כלל גדול בכל מקום ובכל תחום. החכם, שרואה שאין חבריו מסכימים איתו, אינו יכול לתבוע מהם שיצייתו לו רק בגלל שהוא אמר הלכה וקבע מהי האמת ומה הנכון. הוא יכול לנסות לשכנע אותם, אבל לא מֵעֵבֶר לכך.

רבנו הרמב"ם כותב[1]: אם יחלקו עליך חבריך בסברה (בהבנה) – אל תחייבם לקבל את סברתך, מפני שהברירה בידם לקבל דבריך, ואין הברירה בידך לחייבם בדבריך.

****

הדילמה הנוראה של החכם

החיים מלאים מחלוקות, ויכוחים, עמדות שונות וסותרות. חכמים ביטאו את התובנה הזו במשפט מפורסם[2]: בני אדם – אין פרצופיהן זהים ואין דעותיהם שוות.

אז מה יעשה החכם? הוא יודע את האמת, והוא גם יודע שהוא יודע. ויש לו נימוקים והוכחות למה הוא צודק והוא גם מבין במה אחרים טועים ומדוע.

אבל איך הוא יכול להעביר את האמת החשובה הזו לאחרים?

רבי שמעון בן צמח דוראן (1361-1444) היה חכם, תלמיד חכם, רופא ולאחר שנס מספרד מולדתו לאלג'יר היה דיין. בפירושו יספר שפעמים רבות הדיינים שאיתו חלקו עליו ולא רצו לשמוע לדבריו.

יש רק דרך אחת שבה אפשר להעביר את האמת. על ידי שיכנוע. בנימוקים. בשיחה. בצורה מכבדת. רק אז יש סיכוי שיקשיבו, שינסו להבין, שיוותרו על הדעה הראשונה שהורגלו בה וילמדו גישה חדשה, ידע חדש, שילמדו להסיק מסקנות, שיגלו, אולי, במה הם טועים ויסכימו לבדוק את הדעה החדשה, השונה, המפחידה. רק כך!

אין טעם וממש אסור לתבוע מאחרים שיחשבו כמוני אפילו בדברים שעליהם עומד העולם. בוודאי שאסור לבוז להם וללעוג להם ולצחוק על חשבונם.

אפשר רק להציע הסבר ולקוות שיקשיבו.

רק כך ולא מֵעֵבֶר לזה.

וגם זה לא תמיד מספיק. לפעמים, כל הנימוקים שבעולם לא יעזרו.

רבי אליעזר הגדול ניסה לשכנע את חכמים בהלכה ואפילו הביא בפניהם את כל התשובות שבעולם – אבל הם לא קיבלו את דעתו. כאשר התיר טהרות באכילה, הביאו אותן ושרפו אותן בפניו, ונידו אותו. אותו, את החכם הגדול מכולם, כיון שהרבה מדי להתווכח לפי דעתם. וזה הסיפור המפורסם על תנורו של עכנאי[3].

אז מה יעשה החכם שרואה את כולם טועים? ולא רוצים להקשיב לו? ואם יתעקש זה רק יגרום להם להתבצר בעמדותיהם ואפילו להזיק לו?

****

אמנות השתיקה

קודם כל: איך זה קורה?

ובכן, לפעמים יש להם גישה שונה, הנחות יסוד אחרות. לפעמים הם מתעקשים בשם השמרנות והמסורת. ולפעמים פשוט חבל להם על הזמן לקרוא או להקשיב. הכי חשוב – מבחינתם, הם צודקים.

החכם צריך להכיר במציאות. לא יעזור לְדַבֵּר. ולכן אסור לְדַבֵּר. זה כואב – אבל צריך לשתוק.

על מנת כן נברא העולם, שכל אדם יחשוב בעצמו ויגיע למסקנות בעצמו ויפעל לפי הבנתו. זו זכות שנתן א-לוהים לכל באי עולם, והמחיר הוא האפשרות לטעות ולעשות רע.

לכן החכם שבני מקומו טועים בהלכה, והוא רואה אותם טועים, כגון שמטלטלים חפץ בשבת במקום האסור, או שאוכלים ושותים קרוב לשקיעה בערב יום הכיפורים, אל יאמר להם ולא כלום, כי הם לא יצייתו לו ואז רק יהיו מזידים ולא שוגגים[4].

ואפילו בדברים בסיסיים, כמו להכיר שיש בורא ויש מנהיג לעולם, ויש תורה, גם בזה אין להתווכח. בדורות האחרונים התרחק העם מן התורה ואינו רואה עוד השגחה פרטית שתשכנע אותו, כותב רבנו החזון איש.

המצוקה הזו של מי שיודע את האמת אבל מבין שאין עם מי לדבר מצויה לפעמים גם בבית המדרש.

הרשו לי לסיים בסיפור, שגם יחבר אותנו למשנה אחרת, לדבריו של בן זומא.

חברי החכם, הרב י. ג. ע"ה ואני, ישבנו פעם בשיעור, ומי שדיבר לא היה חכם, וטעה בדברים יסודיים. אני הצעיר רתחתי ובקושי ישבתי תחתי אבל למחות לא מחיתי כי לא היה טעם. חברי ישב עם דף נייר ורשם לעצמו מה שרשם.

בסופו של העינוי – כי זה עינוי לשמוע טעויות ולשתוק ולא להגיב – הראה לי חברי מה עשה בדף שלו. הוא כתב עליו אותן חמש אותיות שוב ושוב ושוב: א ג ה א י. אותן אותיות חזרו על עצמו בדף פעמים רבות.

שאלתי מה זה והוא ענה לי בחיוכו הטוב: א ג ה א י – ראשי תיבות: "איזהו גיבור, הכובש את יצרו".

גם הוא חשב כמוני שהדובר טועה. גם הוא התקשה לשבת בשקט, ולא לצאת בהפגנתיות. אבל הוא הבין שזה סוג של יֵצֶר וצריך להתאפק.

אז זה הלקח של רבי ישמעאל ברבי יוסי, שחשוב כל כך כדי להיכלל בפרקי אבות: צריך לכבד את הזולת, לא לתבוע: קבל דעתי, ולא להכריח אותו להקשיב להסבר, שֶׁיַּרְאֶה לו במה טעה.

צריך לפעמים להתגבר ולשתוק – כי הם, האחרים, הם רשאים, ולא אני.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] אבות ד ח, פירוש המשניות לרמב"ם תרגום וגרסת הרב קאפח, דרך חיים שם. וגם שם משנה ד א.

[2] ברכות נח א.

[3] בבא מציעא נט ב.

[4] ביצה ל א.