עצירה למחשבה על פרקי אבות: אמונת חכמים

כמובטח, הנה הפרק על אמונת חכמים.

המונח הזה לכאורה מוכר היטב, אבל צפו לחידושים והפתעות.

מה המשמעות המקורית של המילים האלו? ואיך הן משמשות במשך הדורות?

האם אמונת חכמים מונעת מחשבה עצמאית?

האם מותר לתלמיד לחשוב אחרת מרבו?

האם יש הבדל בין הדורות הראשונים לשלנו?

זה הפרק הראשון מתוך שניים.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים …

ארבעים ושמונה הפרטים המופיעים ברשימה של "קניני תורה" הם שונים מאד זה מזה, אבל אפשר לומר שהם תנאים נדרשים בדרכו של יהודי להפוך לתלמיד חכם.

… באמונת חכמים.

נתחיל עם המילים. אמונה – אמון. חכמים – חכמי התורה.

אבל מדוע שזה יהיה תנאי? למה התכוון בעל המאמר במילים אלו, – וגם, איך זה מתפרש במשך הדורות[1]?

****

נציגי המסורת

יתכן שזו אמירה פולמוסית. חכמי התורה הם שלנו. לא צדוקים, לא בייתוסים, לא נוצרים, לא גנוסטיקאים. גם בימי חז"ל היו כאלו שחלקו על התורה ופירשו אותה באופנים שונים, ולכן בעל המשנה שלנו עשוי להזהיר אותנו מפניהם. החכמים שבהם צריך לתת אמון ומהם – ורק מהם – צריך ללמוד, הם החכמים שלנו.

לפי זה, הדרישה של "אמונת חכמים" ממשיכה את המילים הראשונות של המסכת שלנו: משה קיבל תורה מסיני … ומסרה לחכמים.

וכאן אפשר לשאול: מה מוסיפים לנו החכמים על התורה שבכתב? האם אין בה די, כפי שיטענו הקראים?

ובכן, כמה תשובות בדבר.

ראשית, גם התורה שבכתב טעונה את ההשלמות של המסורת של חכמים. הנה, בתורה אין ניקוד, אז האם המצוה של השמדת עמלק היא תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק או זָכָר עֲמָלֵק, גברים בלבד?

שנית, התורה שבכתב טעונה פירושים. כמעט כל המצוות נזכרות באופן חלקי, או על ידי דוגמאות, וצריך להפוך את הפרטים לכללים. לכן התורה שבכתב באה עם תורה שבעל פה, מסורת פירוש שמגיעה יחד עם התורה שבכתב, והיא עוברת מדור לדור על ידי חכמים.

אם לא נסמוך על המסורות שלהם, איך נדע את התורה?

מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי.

אמר לו: כמה תורות יש לכם?

אמר לו: שתים. תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

אמר לו: שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב

גער בו והוציאו בנזיפה

שמאי לא ביאר את הטעם לסירוב אבל קל לשער: אם הגוי אינו מכבד את המסורת, מה הטעם ללמד רק חלק ממנה?

נביא את ההמשך בעברית. הנכרי בא אל הלל – שמגייר אותו! למרות שהוא אינו מוכן להכיר בתורה שבעל פה! הלל סומך על כך שהגוי ישנה את דעתו על התורה בהמשך…

הלל מתחיל עם האלפבי"ת. ביום הראשון – ארבע האותיות הראשונות; למחרת – הלל הופך את הסדר. הגוי מתלונן: הרי אתמול לא אמרת לי כך. הלל רק מחכה לתגובה הזו. ואומר:

הרי עלי אתה סומך? כלומר שאלמדך לקרוא את התורה שבכתב. אז סמוך עלי בכל התורה, גם זו שבעל פה!

יתכן שזה הרעיון גם אצלנו. אמונת חכמים – הם מייצגים בנאמנות ובדייקנות את המסורת.

עם זאת, חכמים אינם רק מעבירים מסורת. הם גם עונים לשאלות חדשות שמתעוררות באופן בלתי נמנע. והתשובות שלהם הופכות לחלק מן המסורת מכאן ולהבא.

נסכם: חכמינו ורק חכמינו משמרים את המסורת של התורה שבעל פה שקיבל משה ומוסיפים עליה תשובות לשאלות חדשות. אם לא נסמוך עליהם, על מי נסמוך?

****

כבוד חכמים וכבוד האמת

ואיך לומדים תורה? אנו לומדים את המסורת ואז אנו מעיינים בה. משל למה הדבר דומה? למי שיש לו גרגרי חיטה. ראשית עליו לשבור אותם לחתיכות קטנות ורק אחר כך יטחן אותם. ואותה טחינה מחייבת להציג שאלות. אותן שאלות שבהן דנו בעיונים הקודמים שלנו. ראשית לומדים את האמירה המגיעה אלינו במסורת, ומבררים את התוכן המדוייק שלה (היכי דמי?). ואז שואלים על מה שלא נאמר בה במפורש: מה הכלל? מה הסברה? מהיכן למדנו את זה (מנלן)?

חלק מן הבירור הוא להשוות מקורות. יתכן שיש סתירות בין מסורות שונות. יתכן שיש קושיות אחרות על הנאמר. לא רק שאין איסור לשאול שאלות. להפך. חובה לשאול. חובה לברר.

אבל – יש לעשות זאת בדרך ארץ.

הנה כך עושים זאת. ריש לקיש, תלמידו וחברו של ר' יוחנן, שמע כי רבי מאיר מתיר לנתבע לפסול את העדים המגיעים נגדו. תמה: פה קדוש יאמר דבר זה? זה לא יתכן! הוא הציע תיקון בלשון השמועה, החליף מילה במילה, ואז הכלל של רבי מאיר מתקבל על הדעת והסברה.

והנה איך לא לעשות זאת.

יהודה בן נחמיה (יב"נ) סתר את דברי רבי טרפון (ר"ט) והלה נבוך ושתק. שמח השואל על שניצח את החכם הזקן. הזהירו רבי עקיבא (ר"ע): אתה שמח בנצחונך על תלמיד חכם זקן? היזהר שלא תיענש ותמות בגיל צעיר. ואכן כך היה לו, שמת לאחר כמה חודשים.

ויש לדייק: יב"נ לא נענש על כך שעיין בדברי רבי טרפון ומצא פגם בטיעון שלו. וכי למה היה עליו להיענש? זו דרכה של תורה.

הוא גם לא נענש על כך שסתר את דבריו. אפילו לא על כך שרבי טרפון חש בושה ושתק.

הוא גם לא נענש על השמחה בלמדנותו. למה שייענש? דרכה של תורה לעיין ולחשוב, להקשות ולתרץ,  ולהציע הסברים חלופיים.

לדברי רבי עקיבא, העונש היה על שמחתו בכשלונו של ר"ט. על זה – ורק על זה – נענש.

מה היה יב"נ אמור לעשות? בדרך ארץ!

רבי עקיבא רצה לחלוק על רבי יהושע. לכן הקדים ואמר לו: אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה.

ר' יהושע אמר לו: "השב", ולאחר שקיבל רשות, הציג ר"ע את נימוקיו.

במחלוקת אחרת, עם רבי טרפון, כיון שהקפיד לדבר בדרך ארץ, ר"ט לא שתק במבוכה. להפך. הוא נוכח שר"ע צודק וקיבל את דבריו, ואף אמר לו את המשפט המפורסם: כל הפורש ממך כפורש מחייו.

****

השכל נטוע בכולנו

חובה לשמור על כבוד חכמים. חובה לשמור על כבוד התורה והאמת.

חכמים קבעו כללים כדי לעודד את התלמיד הצעיר להביע את דעתו שלו[2]

דיני נפשות מתחילין מן הצד

במשפט שיכול להוביל לגזר דין מוות, צריך לאפשר לכל אחד מן המשתתפים להביע דעה. ויתכן שהתלמיד הצעיר יחשוש לפתוח את פיו בגלל יראת הכבוד לרבו. לכן מתחילים ממנו.

מכאן: אסור לו לתלמיד לבטל את דעתו מפני הרב!

אולם איך יכול תלמיד להרשות לעצמו להביע דעה? הרי רבו בוודאי הרבה יותר חכם ממנו? זה נכון בימי חז"ל, בין רב לתלמיד וזה נכון גם לגבי היחס שלנו אל הדורות הקודמים, אל הרבנים שדבריהם מגיעים אלינו במסורת.

המהר"ל כותב:

כאשר נמצא מדברי הראשונים דברים רחוקים מן הדעת ומן השכל אשר נטוע בנו, ויחשוב בדעתו מחשבת זר על הראשונים…

הוא סכל בשתים; יסכל במה שאינו יודע להבין דברי חכמת הראשונים, ויסכל בעצמו יחשוב עצמו חכם ובעל מדע.

נתחיל מהסוף. לתלמיד יש תמיהה על המסורת. זה גורם לו לזלזל ברבנים, לחשוב עליהם מחשבת זר. אז הם לא היו כאלו חכמים, אה? זו, מזהיר המהר"ל, טעות כפולה. גם בגלל שהבעיה היא של התלמיד, שלא הבין מה שנאמר. והוא גם חושב את עצמו לחכם גדול שיודע מספיק כדי לפרש ולהבין.

אולם יש גם להיזהר שלא לפרש את המהר"ל כמי שמבקש לעצור את המחשבה ולסתום פיות.

זה בהחלט קורה שיש בדברי הקדמונים דברים "רחוקים מן הדעת". ויש לכך דוגמאות רבות. כמו כן, לכל אחד מאיתנו יש שכל אשר נטוע בנו, כלשונו, כלומר יש לנו יכולות קוגניטיביות ואנו אמורים להפעיל אותן!

אז מה על התלמיד לעשות? ובכן, כפי שראינו אצל ריש לקיש, זכותו וחובתו של התלמיד לומר: פה קדוש יאמר דבר זה?

כלומר, עליו לשמור על כבוד החכם ולדעת שבוודאי התכוון לדבר עמוק, אבל אין הדברים כפי שהם מנוסחים ואין חובה לקבלם כפי שהם, אלא צריך לחפש להם משמעות שונה. ובין אם ימצא את המשמעות הנרמזת ובין אם לאו, עליו לזכור שני דברים: החכם שאמר את הדברים לא היה סכל ולכן ראוי להתאמץ, לפי האפשרות, לחפש את התוכן האמיתי של המילים. ומצד שני – המימרה הבלתי אפשרית היא באמת לא אפשרית, ואסור לקבל אותה כפי שהיא!

אז מה עושים?

לומדים את המימרה, זוכרים מדוע היא תמוהה, ולומדים את השיטה המתקבלת יותר על הדעת, ומשמרים את שני המקורות.

זה לא פטנט חדש[3].

האמורא הגדול רבא אומר לשני תלמידיו, רב פפא ורב הונא בנו של רב יהושע, מה לעשות כאשר הם סבורים שטעה בהלכה שפסק:

אם יבוא לפניכם פסק דין שלי ותמצאו בו פרכה, אל תקרעו אותו עד שתבואו לפני, ואם יהיה לי נימוק, אז אומר אותו לכם. ואם לא – אז אחזור בי.

ואם זה יהיה לאחר מותי, אל תקרעו את הפסק שמא הייתי יכול להסביר לכם את הנימוק שלי. אבל גם לא תלמדו ממנו, כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

דברי רבא נאמרו לשני תלמידיו הגדולים והם עוסקים בפסק דין שנכתב עבור פלוני והשאלות המעשיות הן אם לא לבטל את הפסק  ואם ללמוד מן הפסק הזה למקומות אחרים. רבא מבקש להביא בחשבון שאולי בכל זאת צדק למרות הקשיים בדבריו אבל בוודאי שאין מה ללמוד מהם לפני שיתברר הטעם שלו.

ודברים אלו נוגעים לא רק לתלמידי חכמים גדולים אלא לכל תלמיד. והפטנט הזה חוזר בדברי הרדב"ז (1479- 1573), מגדולי הפוסקים והמשיבים, שכתב למעלה מרבבת תשובות לצד חיבורים נוספים.

שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שאמרו שאין תלמיד רשאי לחלוק על רבו, וכי אם יש לו ראיות ברורות למה לא יחלוק? והלא מצינו הראשונים ז"ל שחלקו על רבם.

הרדב"ז מתחיל במיון המקרים שבהם מותר לתלמיד לפסוק אחרת מרבו והמקרים שבהם עליו להיזהר בכבוד רבו גם לאחר מותו. אולם כאשר מדובר בלימוד תיאורטי, אין שום בעיה!

… לכתוב בספר דברי רבו וראיותיו ודברי עצמו וראיותיו אפילו שהם סותרים דברי רבו דבר זה מותר וכן עשו כל הראשונים – אם כל הרבנים הגדולים עשו כך אז זה ודאי בסדר.

ואין בזה בזיון כלל כי הבא אחריהם יבחר לו הדרך הישר והטוב – הרי הכותב אינו מכריע מי צודק ומי לא אלא משאיר את שני הצדדים לעיון של הבאים אחריו.

ועל הכל יהיו דבריו לשם שמים – ורק צריך שהתלמיד יזכור שמטרתו לקיים מצוה ולעשות רצון ה'.

שורה אחרונה: כאשר יש לנו מסורת ויש סיבה טובה לחלוק עליה ולהבין אחרת, מותר ואף חובה על התלמיד ללמוד לעצמו כפי שהוא מבין, אך לשמור על כבוד הרב שאמר את הדברים התמוהים ואף לא להרחיק את השמועה התמוהה מתוך המסורת בכלל, שמא יש שם דברי טעם שנעלמו ממנו.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] משנה אבות ו ה; דברים (כי תצא) כה, יט; ב"ב כא, ב; שבת לא א; ע"ז יט א; סנהדרין כג א; מנחות סח ב; משנה כריתות ג ט; משנה סנהדרין ד ט; המהר"ל, באר הגולה, הקדמה.

[2] משנה סנהדרין ד ב

[3] ב"ב קל ב ב- קלא א; שו"ת רדב"ז חלק א סימן תצה