עצירה למחשבה על פרקי אבות: בּוֹר סוּד רבי אליעזר בן הורקנוס

הפעם – סיפור.

התלמיד הגדול ביותר של רבן יוחנן בן זכאי, הזכרן המופלג ואיש המסורת, מחזיק בשיטה מפתיעה, מוזרה: הוא מסרב לענות לשאלות שלא שמע מרבו.

וכאשר הוא נאלץ לעשות זאת, התחזית של גדול הדור אינה מתקיימת. התלמיד הגדול מכולם אינו מצליח להטות את כף המאזנים מול שאר החכמים.

נורא לומר מה היה הסוף – אבל תקראו בעצמכם.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

מי היה התלמיד הגדול ביותר של רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז)?

זה כתוב במשנתנו[1]:

רבי אליעזר בן הורקנוס, שמופיע ראשון ברשימה, וריב"ז חולק לו שני שבחים:

בּוֹר סוּד, שאינו מאבד טפה – רבי אליעזר (ר"א) לא שכח כלום ממה שלמד. הכל זכר, הכל ידע.

ועוד:

אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה – מכריע את כולם

הניסוי הזה באמת התרחש, ולא עם התוצאות שריב"ז חשב עליהן, אבל אל נקדים את המאוחר…

****

מסורות וחידושים

לפי פרקי דרבי אליעזר, חיבור שכתיבתו הסתיימה לאחר הופעת האיסלם, אליעזר היה כבר בן י"ח וטרם ידע קריאת שמע וברכת המזון. הוא בורח מבית אביו העשיר אל ישיבתו של רבן יוחנן בן זכאי בירושלים, מתמודד עם רעב ובדידות – והופך לתלמיד הגדול מכולם.

לימים יעיד: אם יהיו כל הימים דיו … וכל בני אדם לבלרין – אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי ומה ששמשתי לחכמים בישיבה.

והנה דוגמא: אני שונה ג' מאות הלכות במְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה… ויש אומרים שלשת אלפים הלכות.

השבח בּוֹר סוּד עלול להטעות. יש שאלות חדשות שצריך למצוא להן תשובה אצל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם. והנה תופעה שלא זכתה להסבר במקורות: ר"א מסרב לענות על שאלות חדשות.

תלמידיו שואלים: ממזר מהו לירש? הוא: מהו לייבם? הם: מהו לסוד את ביתו? הוא: מהו לסוד את קברו? על כל שאלה – שאלה שכנגד. זה לא יפה לומר – הוא מתחמק.

זה הכלל: ר"א לא יאמר דבר שלא שמע מרבו. אבל זה הסבר חלקי. אנו שואלים: תורה מה יהיה עליה? הרי חובתו של הרב לענות!

הנה הסבר אפשרי: ר"א נמנע משאלות תיאורטיות. רק בשאלות מעשיות יש השראה א-לוהית, ואז החכם חייב וגם רשאי לסמוך על עצמו – כי אין ברירה.

זה סביר, אבל לפנינו מעשה לסתור.

ר"א מתארח בשבת בסוכתו של תלמידו יוחנן בן אלעאי. השמש עולה והסוכה מתחממת. התלמיד שואל: האם מותר לפרוס סדין על הסכך?

ר"א מחליף נושא: אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד נביא…

החום הולך וכבד, התלמיד חוזר ושואל ור"א: אין לך כל שבט ושבט שלא העמיד שופט…

תלמידו חביבו שואל הלכה – למעשה – והרב אינו עונה?

ואולי כן? אולי ר"א מרמז: לא צריך אותו כדי לענות.

אולי כאן לא חל הכלל בתורה, אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ. שואלים רק בנושאים כמו דָּם, דִּין, נֶגַע וכמובן דִּבְרֵי רִיבֹת. טומאות, נגעים, איסורים ודיני ממונות. בתחום שנקרא אצלנו "שולחן ערוך אורח חיים" – יעשה כל אחד כפי שהוא מבין, לפי הישר בעיניו.

פרשנות מפתיעה? כן, וזה מתאים לפסוקים. אבל – לא להמשך הסיפור.

התלמיד פורס את הסדין – והרב קם והולך לו.

הנה הסבר שלישי: ר"א לא רצה לענות כי היה לבדו. הוא מוכן לענות רק כְּשֶׁרַבּוֹ לצידו. או, למצער, כאשר חכמים מסביבו ואפשר לדון איתם בצדדים להיתר ולאיסור. אין דיין דן יחידי, ואפשר שלדעתו של ר"א כך גם בכל שאלה חדשה.

ומצאנו שר"א מוכן לדיון תיאורטי – פעמיים.

רבי עקיבא, הלמדן השיטתי, דן איתו על איסורי שבת. כאן רבי עקיבא מתחיל לפתח את הרעיון המוכר היום בתור "אבות מלאכות". ר"א סבור שכל מלאכה וכל מעשה הם איסור נפרד. הוא יודע שרבי עקיבא מוכן לערער על מסורת מכוח סברה. לכן, בניגוד להרגלו, הוא מחזק את המסורת שלו בהוכחה מקל וחומר.

ור"א יחרוג מהרגלו גם בויכוח המפורסם ביותר בגמרא: תנורו של עכנאי.

ביאור: התנור אינו אלא מבנה סגור מטיט. הבעלים חתך את התנור לחלקים נפרדים ומילא ביניהם חול כדי לשמור על החום. ואז – נמצאה בו טומאה.

ר"א מטהר וחכמים מטמאים.

במה נחלקו? בלשון הגמרא: מאי טעמייהו?

ר"א אינו יכול להעזר במסורת כי זו המצאה חדשה. אבל הכרעתו אינה באמת חידוש הלכתי. הוא מדייק היישר מהתורה. דיני טומאה נאמרו בתנור שלם. התנור הזה, גם אם הותקן כך בכוונה, אינו שלם ולכן זו הגנה מעולה מטומאה!

וחכמים? לדעתם זו הערמה, פרצה בהלכה שהמציאו אוכלי טהרות כדי להקל על עצמם. ופרצה צריך לסגור, לאסור – כדי שלא יבואו לזלזל.

בלשון הגמרא, זו "גזירה שמא". היום זה יוגדר בתור "שיקול מטה הלכתי".

באותו יום נורא ביבנה ר"א מתווכח כפי שלא עשה מעולם. "משיב (כלומר: מפריך) כל תשובות שבעולם", אבל הוא יחיד והם רבים. מתעלמים מנימוקיו, שורפים את הטהרות – ומנדים אותו.

אותו, את החכם הזכרן והדייקן! ודווקא בפעם היחידה שיצא מגדרו: התווכח ואף גייס את כל הנימוקים שבעולם!

כאן למדנו: לא מספיק להיות בּוֹר סוּד, לדעת את כל המסורת, להיות התלמיד הגדול ביותר של גדול הדור הקודם. לא גדולתו של החכם תקבע וגם לא שבחיו – אלא התלמוד, האופן שבו נפסקת הלכה: נימוקים, דיוקים, סברות וגם שיקולים מטה הלכתיים.

בניגוד לשבח של ריב"ז, כאשר הונחו יוקרתו וחכמתו של רבי אליעזר על כף המאזנים מול שאר חכמי ישראל, דבריו נידחו והוא נודה ונאלץ להישאר בביתו, בלי חברים, בלי תלמידים, עד יום מותו.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] אבות ח ה; פדר"א א; אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כה; שמות (משפטים) כב, יז ;דברים (שופטים) יז, ט – י; יומא סו ב; תוספתא סוכה (ליברמן) א ט; משנה כריתות ג י; כלים ה י; בבא מציעא נט ב. הביאור במחלוקת משל מיכה גודמן.