עצירה למחשבה על פרקי אבות: בינת הלב – מדריך מעשי לסוגיות

התורה היא רחבה מני ים אבל העיקר זה להתחיל. מהי בינת הלב שעלינו להפעיל כדי להבין את התורה שבעל פה, משפט אחרי משפט, סוגיה אחרי סוגיה?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

כפי שלמדנו בראש המסכת, משה קיבל מסיני גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה. והתורה שבעל פה הולכת ומתפתחת: חכמים עונים על שאלות חדשות וגם בונים שיטות. לאחר החורבן, רבן גמליאל וחכמים ביבנה אוספים את המסורות, קובעים הלכה ויוצרים קורפוס – אוסף שיטתי. אחרון התנאים, רבי יהודה הנשיא, עורך מתוך הקורפוס את המשנה שלנו.

רבי מתתיהו היצהרי (רמ"י) כותב:

משנה – הוא החבור שחבר רבי כיד א-להיו הטובה עליו (בסייעתא דשמיא והשראה א-לוהית) … קבץ אלפים ורבבות מחכמי רוח, ונשא ונתן על קבלת התורה שבע"פ, וברר הסלת, ועשה מהם חבור המשנה, והיה שנון ושגור בפי כולם.

ועל המשנה נוספו ביאורים והשלמות, כדברי הרמ"י:

נעשו חבורים רבים בביאורו: ספרא וספרי, בריתות וחבור תלמוד ירושלמי, ותלמוד בבלי שחברו רב אשי ובנו עם שאר חכמי דורם.

ולזה – צריך בהכרח שידעוהו.

כלומר: צריך ללמוד את הכל…

****

בינת הלב ושכלות הלב

התורה שבעל פה רחבה מני ים. התלמיד, גם המוכשר והמתמיד ביותר, חש ענווה וחולשה, כמי שטובל אצבע בים, לפי המשל של השקדן העצום רבי אליעזר.

אז איך מתחילים ואיך מתקדמים? שתי עצות בלימוד נאמרות במשנתנו, ושוב נעזר בדברי הרמ"י.

שכלות הלב – רוצה לומר כשיחזור ההלכה ויערכנה בפיו, יסתכל ויעיין בה היטב

בבינת הלב. כלומר שמיעת הלב. ולא יונה עצמו, וישאל אם לא יבין.

זה חשוב, אבל כללי מדי. מה בדיוק אמור התלמיד לעשות כדי להסתכל ולעיין היטב?

אנו זקוקים לכלל מעשי עם דוגמאות, וזה בדיוק מה שנותנת לנו הגמרא, בכל דף ודף.

התורה שבעל פה מגיעה אלינו בצורת משפטים משפטים. כל משפט מתאר מצב ענינים וקובע לגביו את הדין וההלכה.

מסביב למשפטי הבסיס מתפתחות סוגיות: פירושים, ראיות ודחיות, מחלוקות. וגם: חקירות ודיוקים.

מסובך מאד. מפחיד אפילו. אבל הכל מתחיל במשפט הבסיס וברשימה קצרה של צעדים: שאלות שפיתחו חכמים. מדהים עד כמה קל להציג אותן ולהסביר אותן.

ראשית צריך להבין את המילים שמהן מורכבת כל משנה, שמועה ומימרה. ואז מתחילים בשאלה קבועה: היכי דמי? בעברית שלנו: על מה מדובר כאן; מה מצב הענינים שעליו חל הדין.

השאלה הזו מופיעה בבבלי 546 פעמים באופן מפורש, אבל מסתתרת במובלע בכל עיון של האמוראים. זוהי גם השאלה הראשונה שצריך כל תלמיד להציג לגבי כל משפט שילמד.

השאלה "היכי דמי" מקבילה פחות או יותר לרשימה הידועה של שאלות המ' בעברית (ושאלות ה-WH באנגלית): מי, מה, למי, מתי, איפה, איך ולמה.

לפעמים התשובה פשוטה ומתבקשת מאליה לפעמים יש אפשרויות פרשניות המובילות למחלוקות.

לפעמים, מכוחם של נימוקים ואילוצים, התשובה ל"היכי דמי" היא לוותר על ההבנה הפשוטה והרגילה לטובת "אוקימתא", מקרה נדיר. דוגמא כזו פגשנו במאמר הקודם, אודות הנתקל בחבית שהונחה ברשות הרבים.

לפעמים השאלה "היכי דמי" מצריכה ידע נוסף, ומוליכה לסוגיה מרובת שלבים, עם כמה "אוקימתות".

שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ – היכי דמי?

הסוגיה תציע ארבעה הסברים, שכולם מצריכים היכרות עם דיני ברכות ונימוקיהם.

האם נאמר ששתה את השמן? – לא, כי זה מזיק לו.

או שמא אכל בצירוף עם לחם – לא, כי אז השמן טפל ואין מברכים עליו

או שמא בתערובת, שנקראת "אניגרון" – לא, כי גם אז השמן טפל ואין מברכים עליו.

או שמא מדובר בשותה אניגרון לרפואה כגון שחש בגרונו – וזו אכן המסקנה. הוא שותה למען השמן ויש לו הנאה ממנו ולכן הוא מברך.

עד כאן השלב הראשון בלימוד המימרה, שהיא יחידת המשמעות הראשונית של התלמוד. לאחר בירור הנסיבות, השלב הבא הוא הכללה, לזהות את הכלל שהמשפט היסודי בא להדגים.

(אם יש מחלוקת אז צריך ללמוד את כל האפשרויות הפרשניות ולהמשיך בניתוח של כל אחת מהן בנפרד; ואז לסכם במה הפרשנויות מסכימות ובמה הן חולקות, ומדוע – אלו כבר שלבים מתקדמים).

הצורך בהכללה נכונה מתחיל כבר בפרשנות התורה. שור שנגח והזיק, בעליו חייב לשלם. חכמינו הבינו שזה נכון לגבי כל בעל חיים שיכול להזיק. זוהי הכללה. לעומת זאת, גנב משלם כפל, כלומר פעמיים כערכה של הגניבה. הגונב שור – משלם ארבע, והגונב את הַשֶּׂה – משלם חמש. כאן אין הכללה. אלו דינים מיוחדים לשור וְלַשֶּׂה בלבד.

כך גם בתורה שבעל פה[1]. במסכת יבמות, נחלקים רבי יהודה, בית הלל ובית שמאי מתי מאמינים לאשה שבעלה נעלם והיא טוענת שמת. האם זה תלוי בהתנהגותה, ביחסים הקודמים ביניהם? האם יש לצמצם את ההיתר למה שבא במסורת או שאפשר להרחיב אותו (וכך נקבע להלכה).

השלב הבא: בירור המקור. מאן תנא – מי בעל הדין והשיטה? מנלן – מהיכן למדנו זאת? האם המקור בתורה, או שזו תקנת חכמים – או סברה?

הרמ"י כותב: כל דבר פרטי שיראה מחודש – יתיישב (התלמיד) היטב בעיונו עד שישיבנו (יגלה את המקור) אל החבור הקדמון הכולל וימצא שהכל רמוז שם. כך עשו האמוראים וכך נוהגים עד היום.

בשלב מתקדם עוד יותר יש שאלות שהן הזמנה לסוגיה: השוואה למקורות אחרים (לימא כתנאי, תנינא להא, רומיא), דיוקים (יש הבדל בין "שוחט" שזה מותר לכתחילה לבין "השוחט" שמותר רק בדיעבד). ועוד הרבה. הכל מבואר בהרחבה בחיבור שלנו, "יסודות לישראל", על מבנה התלמוד.

השאלה החשובה ביותר מכל השאלות שדנות במימרה עצמה היא זו ששמרנו לסוף: מאי קסבר, כלומר מה הסברה (או: מאי טעמא). לכך נקדיש את העיונים הבאים שלנו.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] משנה יבמות טו א-ב; ברכות לה ב-לו א.