עצירה למחשבה על פרקי אבות: דע מה שתשיב

הוראתו של רבי אלעזר בן ערך מוזכרת שוב ושוב עד זמננו. רבי אלעזר התנא התמודד כנראה עם הצדוקים או עם המינים, אבל ויכוחים עם אפיקורסים ושאלות של כפירה ממשיכות להעסיק אותנו במשך כל הדורות. וגם כעת.

האם צריך להתמודד עם שאלות או לברוח מהן? ואיך אפשר להתמודד עם נושאים כה קשים ומסוכנים, ובמיוחד בדורנו, כאשר שאלה טובה מחייבת השקעה רצינית בלימוד התשובה, ברמה של קורסים אקדמיים?

גם המאמר הזה אינו קצר, והוא כולל כשלושת אלפי מילים… הוא הוכן לקראת חג השבועות, כדי שמי שירצה (ומי שזה מתאים לו) יוכל להדפיס ולעיין בו בליל החג.

המאמר נכתב בזהירות רבה, והוא מסכם התלבטות רבת שנים מול שואלים ושאלות.

כאן מתאימים דברי רבנו הרמב"ם:

ה' יתעלה יודע שלא חדלתי מלחשוש מאד מאד מלכתוב את הדברים שרצוני לכתוב בחיבור זה… אך הסתמכתי על שתי הנחות מוקדמות: הראשונה דבריהם "עת לעשות לה' הפרו תורתך" והשניה דבריהם: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"…

לא אשים ליבי לגינוייהן של הבריות הרבות, ואשאף לחלץ אותו איש מעלה בודד ממה שנקלע אליו, ואנחה אותו ממבוכתו עד שיגיע לשלמות וימצא מנוחה (התרגום החדש של הלל גרשוני).

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

סביר שזו המשנה המפורסמת ביותר של פרקי אבות, או אחת מהן.

דע מה שתשיב לאפיקורוס.

אלו הם דברי רבי אלעזר, הלא הוא רבי אלעזר בן ערך, ותמוה: מיהו אותו אפיקורוס שצריך לדעת מה לענות לו, ולמה?

והאם רק לאפיקורוס צריך לענות?

ומה קורה היום?

****

ויכוחים

אפיקורוס האיש נולד וחי במאה הרביעית לפני הספירה, כמה מאות שנים לפני רבי אלעזר בן ערך. כמו פילוסופים אחרים ביוון, הוא עסק בביקורת על המקובל, אולם בניגוד לשם שיצא לאסכולה שלו בתור תאוותנים ורודפי תענוגות, הוא עצמו הטיף לחיים של מתינות והסתפקות במועט. הוא לא ידע מאומה על היהדות, אבל דעותיו היו מנוגדות לשלנו באופן חריף. הוא לא האמין בהשגחה פרטית ולא ידע מאומה על אלוקים אחד ויחיד, בורא ומנהיג. הוא לא האמין בחיים לאחר המוות. אם חכמינו השתמשו בשמו בתור כינוי לכופר, הרי ניתן לשער שתלמידי תלמידיו היו גם בארץ ישראל וחכמינו נתקלו בהם ונאלצו להתמודד איתם. לכן ממליץ רבי אלעזר בן ערך לדעת איך עונים להם על שאלותיהם והתקפותיהם הרעיוניות.

לא רק תלמידיו של האיש אפיקורוס החזיקו בדעות מנוגדות ושללו את המסורת והתורה. אולם שמו הפך לסמל של כל מי שלא רק חושב אחרת מן התורה אלא גם מפיץ כפירה ונלחם ומתווכח עם התורה – עם המסורת – ועם חכמים.

וכאן חשוב להעלות כמה אבחנות לגבי אפיקורסים ולגבי הויכוחים איתם.

מי נמצא בצד השני? ובכן, היו לנו יריבים ואויבים בכל התקופות. בימי רבי אלעזר בן ערך היו אלו ראשוני הנוצרים (שעדיין לא האמינו בשילוש אבל ראו באותו האיש משיח גואל), הגנוסטיקאים (שהאמינו כמו הפרסים בשתי רשויות וחלקם קראו את התורה באופן הפוך, למשל שהנחש הוא השליח של הא-לוהים הטוב שמטרתו לגאול את האדם…). היו כתות בתוך העולם היהודי, החל בצדוקים ועד לכת קומראן, שהיו להם הלכות משלהם, לעתים קרובות מחמירות מאד, ואמונות זרות, כמו שלילת הבחירה החופשית. למעשה, ידוע לנו די מעט על אלו שהתווכחו עם חכמים ועל דעותיהם, אבל מה שידוע מספיק כדי שנבין את האתגר.

למי צריך לענות? מיהו קהל היעד? יש כאן כמה סוגים. האפיקורסים והיריבים עצמם אבל גם הצופים מסביב, שיכלו לעקוב אחרי הויכוח וללא תשובה מספקת מצידנו היו משתכנעים שהאמת נמצאת בצד השני. ויש עוד מישהו שצריך לקבל תשובה: אני עצמי, החכם הנשאל. גם אני צריך לדעת מה עונים להתקפות, לשאלות, לספקות, לפרשנויות המתחרות. יתכן שלי עצמי די לדעת שיש לי מסורת ואני סומך עליה, אבל אולי לא. אולי עלי לדעת את התשובות כדי שלא אפול בעצמי, כפי שנפל, לפי חלק מהשמועות עליו, אלישע בן אבויה הוא אַחֵר (שבו דנו באחד הדפים הקודמים).

ועוד משהו, די מפתיע. איך מנהלים ויכוח? האם צריך לספק הוכחה מוחלטת או שמא המטרה היא לשכנע? והאם בכלל ניתן לספק הוכחות מוחלטות? לשאלה הזו יהיו תשובות שונות במשך הדורות, וכפי שנראה בהמשך.

****

אפיקורסים וספקנים בימי חז"ל

חכמינו לא טרחו לאסוף את הויכוחים ואת ההתנצחויות שהיו להם עם גויים מבחוץ ועם בעלי דעות כופרניות מבית. אבל זעיר פה זעיר שם אנו מוצאים במקורות שרידים ועדויות[1].

האומרים "אין תורה מן השמים" או "אין תחיית המתים מן התורה" הם כופרים אבל אלו הן אמירות שלא קל להתווכח עמהן ולנצח את המחזיקים בהן. אנו יודעים שזה כך כי אנו סומכים על המסורת שלנו, אבל כדי לנהל ויכוח וכל שכן דיון פורה צריך הסכמה על הנחות יסוד, ולעתים פשוט אין שפה משותפת עם הכופרים והאפיקורסים. הדרך הטובה ביותר היא להתחמק – או להציע הסברים שאינם מושלמים או אף אינם נכונים, ובלבד שהצד השני יקבל תשובה שתשביע את רצונו.

רבן יוחנן בן זכאי נשאל כיצד להסביר את פרשת פרה אדומה, שהאפר שלה מטהר מתים. הוא יאמר לתלמידיו שזו גזירת הכתוב, שאין כאן איזה חוק טבע מסתורי, אבל כאשר הוא מתווכח עם שואלים שאינם יהודים, הוא מציע להם הסבר שמבוסס על מגיה או על מה שהיינו מכנים היום הבנה אנתרופולוגית. הגוי מאמין שיש כאן מאבק מול "רוח תזזית" אבל לתלמידיו הוא אומר: לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי גזירה גזרתי. זו מה שמכנים היום תפיסה נומינליסטית של המצוות, שאין הן תלויות בחוקיות כלשהי אלא חוק שיש לציית לו ותו לא.

והוא גם מתווכח עם צדוקי בשאלה אם הבת יורשת נחלה כאשר יש שם אחים, ולמרות שהוא מוכיח את נכונות המסורת גם על פי דיוקים בפסוקים וגם על ידי שימוש במידה ההגיונית של קל וחומר, הדברים מורכבים ומסובכים, וסביר שמי שהיה נוכח בויכוח ולא היה בעל רקע מוקדם אזי לא היה יכול להבין מדוע רבן יוחנן בן זכאי צודק.

וכך אנו מבינים מדוע לפעמים העדיפו חכמים להתחמק מן הויכוח או העלו טענות שאינן מושלמות.

ועוד – צריך הסכמה מינימלית מה נקרא הוכחה ומה לא. כאשר חכמינו מנסים להוכיח שיש תחית המתים וזה כתוב בתורה, הנימוקים שמובאים במקורות מתאימים רק לשיטתו של רבי עקיבא בדרשנותו לתורה. זו שאלה שממשיכה לאתגר את חכמינו. המקשנים ברובם אפילו אינם יהודים, אבל אי אפשר להתחמק מהם, וחלקם מלכים וקיסרים. והם לא יסתפקו בתשובה הפשוטה שיש לנו מסורת. לכן, חכמים עונים לשואלים ויותר מאשר לשאלה עצמה, והם מציגים מגוון של תשובות אשר כל אחת מהן תפורה עבור השואלים ואינה חסינה בפני ביקורת בת זמננו.

בימי האמוראים, רבי יוחנן יקבע כלל גדול: יש טעם להתווכח עם אפיקורס, כלומר כופר, רק אם הוא מחפש את האמת ומוכן להסכים להנחות יסוד. אחרת זה בזבוז זמן. המקשן רק ימצא נימוקים חדשים כדי לתקוף וזו תהיה השפעה רעה על הסביבה, שישמעו שאלות ולא ידעו להעריך את התשובות.

לא תמיד אפשר להתחמק מאלו שרוצים להתווכח בלי להגיע לאמת ובלי לקבל הנחות יסוד משותפות. לפעמים ויכוח כזה מסוכן גם למי שנאלץ לנהל אותו. בימי הבינים כפו נציגי הכנסיה, דרך סמכות המלך המקומי, על חכמינו להתווכח עמהם. לא תמיד היה אפשר לומר את האמת בפני המלך. וגם כאשר החכם הצליח למצוא את הדרך לענות לצד השני, זה עלה לו ביוקר. הרמב"ן, למשל, נאלץ בזקנותו לעזוב את ארצו ספרד לאחר שניצח בויכוח מפורסם (הוא ניצל זאת כדי לעלות לארץ ישראל, אבל זה סיפור אחר).

לכן, לפני שמנסים לענות, צריך לברר שהסביבה היא באמת חופשית לדיון בלי חשש פגיעה במי שבא לייצג את המסורת, וגם שיש הנחות מוסכמות מה נחשב להוכחה ומה לא.

****

מתי כן לענות

כאשר השואל באמת רוצה לדעת את האמת, או ללמוד תורה, מן הראוי לענות לו, גם אם התשובות לא יהיו מושלמות.

הלל הזקן היה מוכן לדבר על יהדות עם שלושה גויים, מועמדים לגיור, כאשר עמיתו שמאי גירש אותם בשל שאלותיהם.

האחד אמר לו שאינו מוכן לקבל שום מסורת. הלל הציע לו להתחיל בלימוד האלפבית. לאחר שלימד אותו את סדר האותיות, הפך אותן למחרת. הגר השתומם: זה לא יתכן. והלל רק חכה לשאלה הזו: וכי מהיכן אתה יודע שהסדר הנכון הוא מה שאמרתי לך ביום הראשון? ממני! אז אתה חייב לסמוך עלי ועל המסורת כדי להתקדם.

יש לשים לב שהנימוק הזה מועיל רק בתנאי שהשומע יסכים לקבל את המסורת באופן עקרוני ורק ירצה למלא את פערי הידע שלו. אם המקשן יערער על כך שיש מסורת ראויה לסמוך עליה, כמו לפעמים בזמננו, אין טעם לדבר איתו!

בדומה לכך, הלל מגייר עוד שני גויים. האחד על מנת שימשיך ללמוד תורה והשני למרות שאינו מוכן לקבל חלקים מסויימים בתורה – מפני שהלל יודע שהוא ימשיך ללמוד ואז סופו להבין ולקבל את האמת. זה הכלל: גישתו של הלל היתה נכונה שם ואז, ולפעמים היא מתאימה גם בימינו – אבל לא תמיד.

מכאן למדנו גם על דרישות התפקיד של החכם שבא לענות לשאלות, או להחזיר בתשובה כפי שמכנים זאת היום – או לגייר. צריך המון סבלנות והמון ענווה מצד המורה. כמו הלל.

לעתים הויכוח יסתיים בהצלחה רק בגלל שהשואל אינו בקיא מספיק כדי להמשיך להתווכח. לפי גרסה אחת, הלל מושך באזנו של השואל עד שהלה צורח: אזני אזני. ואז הלל שואל: ומי הודיעך שזה אוזן. הגוי עונה: העולם יודעין שהיא אוזן. והלל: אז כל העולם יודעין שזו אלף ושזו בית.

זה סיפור על נצחון ואפילו סיפור משעשע, אבל האם זו תשובה מוחלטת? לא. ספקן בן זמננו, מתוחכם יותר, היה יכול להמשיך להתווכח. אז ושם, הגוי קיבל את מה ש"כל העולם יודעין" אבל ספקן מקצועי היה יכול, כמו אפיקורוס המקורי, להעלות ספקות אפיסטמולוגיים. האם אפשר בכלל לדעת משהו?

מעניין שהלל עונה לאפשרות הזו בדבריו האחרונים שם: כשם שקבלת עליך זו באמונה כך קבל עליך זו באמונה. בניסוח מודרני: בלי לקבל הנחות יסוד, באמת אי אפשר להתקדם. כפי שנראה לקמן, פילוסוף בן זמננו ימשיך ויענה: אנו תמיד פועלים מתוך הנחות יסוד ועובדה שזה עובד… זוהי גישה פרגמטיסטית ונרחיב בכך לקמן.

בדור מאוחר הרבה יותר, יכתוב רבי יהודה הלוי את ספר הויכוח שלו למען היהדות, "הכוזרי" ובו יביא את ההוכחה הטובה ביותר למסורת שלנו: ההיסטוריה. המסורת, העוברת מדור לדור. אבל הנימוק הזה עובד בעיקר בגלל שבני זמנו, יהודים וגויים גם יחד, הכירו במסורת היהודית ובני הנצרות והאיסלם אף הסתמכו עליה במדעי הדת שלהם. בזמננו זה לא מספיק כי יש כאלו שמערערים על ההיסטוריות של המסורת שלנו. גם לזה יש תשובה, אבל לא קל לתמצת אותה במשפט אחד. (כיון שהזכרתי את השאלה אתמצת את התשובה ככל האפשר: ראשית, מסורת של רבים קשה לזייף, כפי שכותב שם ריה"ל עצמו. שנית, לכל תחום מדע יש מתודולוגיה משלו. ואמנם נכון שהוכחות היסטוריות אינן ברמה של מתמטיקה ופיזיקה אבל שום דבר אינו ניתן להוכחה מוחלטת, ויש תחומים, כמו חוק ומשפט, שבהם די לנו בהכרת העובדות על פי המקובל. וכי יש אדם שמסתפק שהוא בנם של הוריו (למרות שיש מאומצים)? כתבתי בקיצור אך למעשה, מה שצריך כאן זה קורס במתודולוגיה של המדע…

וכיון שהגענו לכך, ראוי לעסוק בקשיים אלו המיוחדים לזמננו,  אבל לשם כך דרוש פרק בפני עצמו.

****

תנאים מוקדמים לעיון פילוסופי

בזמננו הערעורים והמערערים הרבה יותר מתוחכמים. זה לא דבר רע, להפך, אבל זה אומר שכדי לספק הוכחה צריך השקעה מרובה. גם מצד המשיב וגם מצד השואל.

קל מאד להציג שאלות טובות. אבל כדי להבין את התשובה צריך מאמץ רב, זמן רב. במילה אחת: להשקיע.

חשוב לשים לב: זה לא רק בתחום הדת והתורה. זה בכל תחום. ניקח שאלה פשוטה כמו איך יודעים ששתיים ועוד שתיים הן ארבע. התשובה הקלה היא שזה ברור מעצמו. כך באמת עונה הלל לשואלים עם משל האלפבית ומשל האוזן. אבל מקשן מתוחכם יותר יגלה שאין תשובה ממש מושלמת – גם במתמטיקה אלמנטרית.

הנה הסבר קצר. איך באמת אפשר להוכיח ששתיים ועוד שתיים הן ארבע? אפשר לצאת מתוך לימוד של יסודות המתמטיקה, משל מתוך האקסיומות של פיאנו (ולא ארחיב…) – אבל זה מצריך השקעה ברמה של לימוד אקדמי של המתמטיקה (אפשר להציץ בערך "מערכת פאנו" בויקי כדי להתרשם).

אפשר לענות שכל אחד מבין זאת, כי זה ברור ברגע שחושבים על זה, אבל האם זו תשובה סופית ומוחלטת? אז לא. זה רק מוביל לדיון על האמינות של התפיסות הברורות מאליהן שיש לנו, וזה נושא מורכב והתשובות אינן מניחות את הדעת לגמרי – לא אם רוצים לשכנע ספקן מקצועי.

לשמחתנו, אנו מנהלים את חיינו בלי לדעת איך מספקים הוכחות, ועובדה שהמתמטיקה עובדת. אבל זה רק מדגים כיצד כל שאלה עמוקה זקוקה להשקעה מרובה כדי להבין עד כמה היא טובה ועד כמה מורכב לענות עליה. (גם הטענה שזה עובד היא בעצם הזדקקות לגישה הפרגמטיסטית, שהיא תפיסה פילוסופית מסוג מסויים, והמעוניין יקרא על כך בעצמו).

מה שנכון ביחס למתמטיקה, מלכת המדעים ומדע "טהור" שאינו תלוי במציאות הפיזיקלית – נכון לגבי התורה והמסורת, שהוכחתן תלויה בהבנה ולימוד של הנחות היסוד של המחקר ההיסטורי.

התחדשו בימינו (ולמעשה זה מתחיל כבר כמה מאות שנים) ערעורים על המסורת שלנו מצד ביקורת המקרא ותחומים דומים. לכל הערעורים יש תשובות – אבל כדי להבין אותן צריך קורסים במתודולוגיה של מחקר היסטורי, פילולוגיה ועוד נושאים, שכל אחד מהם מחייב קורס אקדמי. לפחות אחד.

****

האם עדיף לא לשאול שאלות?

בשל התרחבות הידע וההתמקצעות של המחקר האקדמי דרוש הרבה יותר מאמץ כדי לענות לשאלות, כולל שאלות טובות וראויות. לכן יש רבנים והוגי דעות שמעדיפים תשובה קצרה ופשוטה: אל תשאל שאלות!

לדוגמא, בזמננו, הרב יעקב אריאל, מן הרבנים המובילים במגזר הדתי לאומי, קובע שיש פסיקה מחייבת בעניני אמונות ודעות. והוא אף טוען שהאמירה כי "כל איש יחשוב כאשר ישר בעיניו" זו מורשת מוטעית של תקופת ההשכלה[2].

אבל זה לא נכון.

אמנם, כבר הרמב"ם הזהיר מפני שאלות וספקות. והוא קבע 13 עיקרים שכל יהודי חייב להאמין בהם. אבל האם הרמב"ם באמת סבר שאסור לחשוב ולשאול שאלות? האם אפשר לצפות מאדם שידקלם עיקרי אמונה בלי להבין אותם ובלי לדעת איך מוכיחים אותם?

הרמב"ם הציג את האבחנה הבאה. יש חכמים ויש פחות. מי שאינו חכם – או שאינו מוכן ואינו יכול להקדיש את הזמן והמאמץ כדי ללמוד, כולל ללמוד איך לומדים – אין טעם לדבר עמו וראוי לו שיקבל את המיגבלות שלו ויסתפק במסורת רק בגלל שהיא מסורת.

לכן, ספרו הגדול "מורה נבוכים" נמנע מהסבר מפורש אודות האמונות החשובות ביותר מפני שלדעת הרמב"ם חשיפה כזו מסוכנת להמון, לבני אדם שאינם חכמים, אינם אינטליגנטים מספיק, ואינם מסורים לאמת. מי שחושב שיבין את האמת בשעה קלה בין השתקעויות בתענוגים רק משלה את עצמו, כותב רבנו הרמב"ם.

ולכן הרמב"ם מוסיף לספרו הקדמה עם אזהרה לקורא: עדיף שבכלל לא תפתח את הספר הזה! ואם הקורא התעקש וקרא, עליו לזכור: יתכן שלא הבין במה מדובר.

זו בעיה עקרונית ולא רק של הספר "מורה נבוכים", חשיפה של דיונים עמוקים, מהסוג שחיוני לחכמים ולמשקיענים המעטים – מסוכנת לכל השאר. ואכן, בדורות מאוחרים יותר, מספרד של הפילוסופים בימי הבינים ועד לתקופת ההשכלה באירופה, דיוניו של הרמב"ם גרמו לרבים להגיע למסקנות משלהם נגד המסורת שלנו, ולפעמים להתפקר.

התובנות האלו מראות לנו את הדילמה. קל לשאול שאלות טובות. קשה מאד לענות עליהן בלי השקעה רבה. כל נסיון לענות מחייב לדון באופן מיקדמי בשאלה איך מוכיחים ואיך יודעים.

אם רוצים לענות לשואל, ואם השואל באמת מסוגל למאמץ האינטלקטואלי הדרוש, עדיין צריך להבהיר מראש: כדי לקבל מענה לספקותיו עליו לחתום על חוזה (כמו בטיפול פסיכולוגי). מהרגע שהוא מתחיל, עליו ללמוד ולהמשיך ללמוד עד שהחכם המשיב יאמר לו שהקורס הסתיים. אי אפשר לקבל תשובה מניחה את הדעת בלי קורס!

****

לפתוח חבילות

ויש כאן עוד בעיה. המסורת של חכמינו אינה זהה למסורת שלנו. המסורת של זמננו כוללת היום הרבה תוספות שנכנסו לתוכה במשך הדורות. לפעמים אלו בירורים חשובים ואמיתיים – ולפעמים לא.

ועוד – יש שאלות שפעם חשבו שהתשובה עליהן ידועה ומוכרת, ואז התברר שפעם פשוט לא ידעו מספיק.

הנה דוגמא[3]:

רבן גמליאל נמצא ברומא בחצר הקיסר. הקיסר מאתגר אותו להתווכח עם חוקר טבע – מה שנקרא אצלם "פילוסוף" (הפילוסופיה אז כללה את כל המדעים, בניגוד להיום). הפילוסוף שואל אותו כמה שנים לוקח לנחשית ללדת. הוא, הפילוסוף, אפילו ערך ניסוי שבו מצא שהנחשית יולדת לאחר שלוש שנים.

רבי יהושע מציע תשובה משלו, על פי דרשה של הפסוקים בפרשת בראשית. לשיטתו, הנחש מוליד פעם בשבע שנים. והוא דוחה את דברי חוקרי הטבע של רומא בטענה מתודולוגית: הם לא בדקו היטב את בעלי החיים בניסוי, כי אחרת היו רואים שהנחשית היתה מעוברת עוד לפני שהחלו! (וזו אבחנה מודרנית להפליא במובן החיובי).

אבל התשובה של רבי יהושע אינה נכונה! קודם כל, נחש "מוליד" כמה פעמים בשנה. שנית, נחש אינו מוליד אלא משריץ ביצים… יתכן שרבי יהושע וחכמינו לא ידעו זאת, כפי שעוד אחרים בתקופתם לא ידעו זאת, אבל העולם התקדם ואנו יודעים טוב יותר מאבותינו ומרבותינו בתחומים כאלו ואחרים.

מה שנכתב כאן עלול לגרום קושי לחלק מקוראינו. איך יתכן שחכמינו טעו? האם זו לא אפיקורסות לחשוב שהם יכלו לטעות? האם התורה לא מכילה תשובה לכל השאלות? האם חכמינו לא ידעו את כל התורה כולה? האם מי שחושב אחרת אינו אפיקורס?

ובכן, במילה אחת: לא.

יש כאלו שמסרבים להכיר בכך וזה נובע מן המניעים הטהורים והיקרים ביותר. מתוך הערכה מוצדקת לגדולת חכמינו אפשר היה לשער כי בהתחשב בחכמתם, כשרונותיהם, מסירותם לאמת ויראת השמים שלהם לא יתכן שהם יטעו אפילו בדבר הקטן ביותר.

וזה גם נכון שאלו שערערו על דברי חכמים לא חיפשו את האמת אלא פעלו מתוך אג'נדה. זה בולט מאד בתקופת ההשכלה.

אבל העולם השתנה, והידע התפתח. כפי שכותב רבנו אלחנן וסרמן, מה שהרמב"ם החשיב לידע כמעט איזוטרי בפיזיקה ובאסטרונומיה ידוע היום לכל תלמיד גימנזיה.

לכן, היום ומזה עשרות שנים אנו כבר מבינים שחכמים לא היו בקיאים בכל החכמות. וזה לא אפיקורסות להודות בכך. יותר מכך, זה הכרחי.

והמקורות שלנו אומרים זאת בעצמם. בדיון בתלמוד[4] על אסטרונומיה מודים חכמינו שחכמי העולם צדקו יותר מהם בתיאור של מערכת השמש. זו אכן גדולתם שהם מודים על האמת. תמיד.

אבל זו רק ההתחלה. אבל היום אנו יודעים ששני הצדדים טעו, כי לא היו להם טלסקופים. היום לא צריך להיות תלמיד גימנזיה כדי לדעת כי האסטרונומיה שהיתה מקובלת יותר מאלף שנה, של החכם תלמי, הושלכה לפח האשפה של המדע לאחר שהופיע קופרניקוס…

ואם קשה לנו להשלים עם זה, אזי טוב לדעת שכבר רבותינו הגאונים אמרו שבתחומים כמו רפואה אין לסמוך על דברי חכמינו בתלמוד כי הם לא היו בקיאים מספיק. וזה תרגום דבריהם לעברית:

צריכים אנו לומר לכם שדברי חכמים אינם תרופות ואלו דברים בעלמא… ואין הם דברי מצוה[5]

 (דברים אלו הותקפו בידי המהרש"א – אבל בשאלות של מדע ומציאות לא זהותו של האומר קובעת אלא התוכן מול העובדות).

סמוך לזמננו, הרב קוק דן במצוקה של המאמין שמגלה שבתוך המסורת שלנו נכללו דברים שאינם נכונים. איך אפשר לחיות עם זה? איך אפשר להסתדר עם סביבה שמאמינה אחרת?

זוהי בעצם אותה מצוקה שמתאר כבר הרמב"ם. החכם מוצא את עצמו בדילמה בין שתי רעות. האם עליו לכפות על עצמו להאמין בטעויות, אם אפשר בכלל לשרוד במצב נפשי כזה. או שמא עליו לזרוק את הטעויות, אבל אז איך ייחשב בעיני עצמו לדתי ושומר מצוות?

תשובתו של הרב קוק ראויה לציטוט מורחב:

יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה.

כיצד?

מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה.

וכפירה שהיא כהודאה כיצד?

כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים, אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו.

והוא אומר: התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו.

אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו – כהודאה היא חשובה.

החיפוש אחרי האמת מביא אותנו למקום שבו נדמה לנו ולאחרים שאנו נכשלים בכפירה. אבל זו לא כפירה. זה בירור של האמונה הנכונה מתוך אי ההבנות של "מוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו". אבל לא רק מוחות של בורים ועמי הארצות מלאים בטעויות.

****

איך עונים על שאלות

אז מה עושים היום?

אין תשובה אחת ואין תשובה קלה.

אפשר להסתמך על המסורת, וזו דרך טובה מאד.

אפשר לבחור להשקיע וללמוד, אבל זה מאמץ שדורש מחוייבות לאורך זמן.

ואיך אפשר למצוא תשובות?

ואיך אפשר לספק תשובות?

אחד החכמים בני דורנו נוהג בשיטה הבאה: הוא מוכן לענות לכל שאלה אבל רק בשיחה אישית בינו לבין השואל. זה מונע דליפה של שאלות מעוררות מצוקה למי שלא מסוגל להתמודד עם זה, וזה מאפשר להסביר דברים דקים לשואל ולראות תוך כדי כך אם הבין או שצריך ביאור נוסף.

זו באמת דרך טובה מאד, אבל האם היא מספיקה?

ומה יעשו אלו שאינם מכירים חכם כזה באופן אישי?

יש כאלו שכותבים ספרים או מפרסמים מאמרים באינטרנט. אבל זו דרך שיש בה סיכון. ספרים, כמו שהבין כבר הרמב"ם, יכולים להועיל למעטים אבל להזיק לרבים, כפי שאכן קרה לו עצמו עם ספרו. וכל שכן כאשר הדברים מופצים באינטרנט וזמינים לכל.

אבל יתכן שעדיין ראוי לפרסם תשובות לשאלות, או אפילו לחבר מאמרים וספרים עבור מי שירצה לקרוא ולהבין, מפני שאלו ששואלים ורוצים לדעת הם הם אותם יחידים אשר ה' קורא להם, כפי שמנה אותם רבנו הרמב"ם. אלו הם שמסוגלים להיות חכמים וגדולי הדור הבא, בני העילית ובני העליה, שאסור להניח להם עם מצוקותיהם האמיתיות בעניני אמונה ומחשבה אלא חייבים לעזור להם ולכתוב את האמת עד כמה שאפשר.

ולכן נכתב גם המאמר הזה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] סנהדרין צט א; במדבר רבה (וילנא) יט ח (חקת);בבא בתרא קטו ב, ירושלמי בבא בתרא פ"ח א, תוספתא ידים ב כ; סנהדרין צ א-ב; סנהדרין לח ב; מדרש הגדול (ויקרא (פרשת בחקותי) כו, מו.

[2] הלכה בימינו, קובץ מאמרים, עמ' 19.

[3] בראשית רבה (וילנא) פרשה כ סימן ד (פרשת בראשית)

[4] פסחים צד ב.

[5] צריכין אנן למימר לכון דרבנן לאו אסותא אינון ומילין בעלמא דחזונין כבזמניהון וכחד חד קצירא אמורינן ולאו דברי מצווה אינון – אוצר הגאונים – תשובות, גיטין סח, ע"ב, שעו, עמ' 152 (מובא אצל https://www.daat.ac.il/DAAT/toshba/brahot/31-2.htm)