עצירה למחשבה על פרקי אבות: הזקן הממרה הראשון‎‎

אם יש שאלות שאין עליהן תשובה, או שיש עליהן מחלוקת, התורה קובעת מנגנון הכרעה. הולכים אחרי רוב החכמים.

ואם יש חכם שמסרב לציית לרוב, הוא נקרא "זקן ממרה" ובמקרים מסויימים יש להרגו, למען ההרתעה.

כמה פעמים בימי הישיבה של יבנה, אחרי החורבן, היו חכמים שיצאו נגד הרוב (וסדרת שיעורים שלי מוקדשת לנושא זה, כמו לשאלה הגדולה איך אפשר לצפות מחכם שיוותר על האמת של הקב"ה רק בגלל שהוא במיעוט. אפשר להזמין דרך המייל או בווצאפ).

הזקן הממרה הראשון בהיסטוריה הוא עקביא בן מהללאל, שדבריו, המלאים יראת שמים, נמצאים כאן במשנתנו.

במה הצטיין עקביא ומדוע הוא יכול להחשב לאחד מאבות העולם לפי מסכת עדויות א ד?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

עקביא בן מהללאל אומר:

הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה.

דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון

מאין באת – מטפה סרוחה

ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה

ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא

החיים מלאים נסיונות ואפשרויות של כשלון, אומר לנו עקביא, והנה מחשבה שיכולה לעזור מול כל המאוויים האסורים: להתבונן בקטנותו של האדם ובגדלותו של א-לוהים ובמשפט הצפוי לכל אחד. בשתי מילים: יראת העונש, אבל כזו שמבוססת על התבוננות פשטנית במה שצפוי לכל אדם. גם לי הכותב. גם לך הקורא (או הקוראת). לא נעים לחשוב על זה, אבל זה העולם, אומר עקביא.

וכפי שנאה דרש גם נאה קיים.

חכמינו לא ניסו ולא ביקשו מעולם להעניק לנו ביוגרפיה של גדולי האומה. הם שימרו אך ורק אמירות ודיונים הלכתיים או, במקרים יוצאי דופן, סיפורים שאפשר ללמוד מהם. הצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם – אין להם צורך במצבה שלא יישכחו – שדבריהם הם זכרונם (שמחות ד יב).

אמנם לעתים יש מספיק חומר כדי לבנות סיפור מסודר, כפי שעלה בידנו לשחזר את קורותיו של רמי בר חמא. מספר המקורות אודות עקביא בן מהללאל דל בהרבה, אבל עדיין אפשר ללמוד מהם הרבה. ולמעשה, הדיון שלנו יתמקד בשאלה מרתקת שכמדומה מעולם לא עלתה לעיון מן ההיבטים שנעסוק בהם כאן.

וזו השאלה: עד כמה חייב אדם לדבוק באמת שהוא יודע?

אברהם, לפי המדרש, היה מוכן שישליכו אותו לכבשן האש. אבל האם אדם צריך ללכת גם נגד חבריו, יהודים, תלמידי חכמים, יראי שמים, כאשר הוא משוכנע שהצדק איתו?

נכון שהפסוקים כמבואר לקמן מחייבים לציית לדעת הרוב, אבל יתכן שהם מדברים באדם עקשן שמסרב להודות בטעות. מה יעשה מי שכן יודע שהוא הצודק, שהמסורת איתו, שההוכחות לצידו?

ואם התורה מצווה עליו לקבל את דעת הרוב, איך אפשר לחיות עם זה?

****

הקדמה

זה מפתיע, אבל יש שאלות חדשות. התורה – בכתב ובעל פה – כוללת את העקרונות שעל פיהם ניתן לענות לכל שאלה בהלכה. אבל יש תמיד שאלות חדשות שצריך להכריע לגביהן (ויש גם מסורות שנשכחו).

התורה מציעה מנגנון[1] לקבלת תשובות לשאלות שאין להן תשובה ידועה.

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט

וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם  – בכל דור יש חכמים מוסמכים

וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט… – אתה תשאל והם יענו

וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ … לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל – זה הכלל המפורסם מאד על חובת הציות לחכמים

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ … וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא  – על סירוב לקבל את הוראת החכמים יש עונש מוות

וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד – צריך לפרסם את הענישה כדי להרתיע.

הפסוקים מדברים על שואל שאינו בקיא, אבל חכמינו פירשו שמדובר כאן גם בתלמיד חכם שחולק על חבריו. לפי הפרשנות המקובלת, גם הוא – ולא רק שואל שאינו חכם – חייב לקבל את דעת הרוב, גם אם יש לו מסורת חולקת וגם אם יש לו נימוקים טובים מדוע הוא צודק והם טועים.

הכינוי המקובל לחכם החולק הוא "זקן ממרה".

לגבי העונש החמור – במדרש ההלכה אמרו שאין להרוג את החכם החולק אלא בשעה שיש מקדש וסנהדרין. לכן העונש הזה אינו בר יישום החל מתקופת יבנה לאחר החורבן. למעשה, גם קודם לכן נלקחה הרשות לתת עונשי מוות מן הסנהדרין.

אך גם אם עונש מוות בטל, האיסור לחלוק על הרוב בעינו עומד. מה עושים עם הזקן הממרה?

כפי שאפשר ללמוד מן הדיונים במסכת עדויות, ביבנה עצמה נחלקו הדעות. תחילה ביקש רבן גמליאל לאסוף את כל המסורות ואז לקבוע הלכה ברורה שתהפוך להיות המשנה, וממילא ייעלמו כל המחלוקות. אבל חכמים חלקו עליו, והכתירו את רבי אלעזר בן עזריה, שקבע שיש לשמר גם את דעות המיעוט, שמא ישנו חכמים את ההלכה בהצטרף תְּנָאִים נאותים. וכך גם הותר לחכם החולק ללמד את דעתו כל עוד אינו פוסק אותה להלכה ואינו חולק על הרוב ולפיכך יש לנו במשנה ומאז ועד היום את המחלוקות ולכן ההלכה פתוחה תיאורטית לשינוי עד היום הזה.

הגענו אל עקביא בן מהללאל. לפי רמזים במשנה, נראה שנולד וחי את רוב שנותיו לפני חורבן הבית אך האריך ימים גם אחר כך, כיון שהוא נזכר במסכת עדויות, בין הַתַּנָּאִים שמגיעים ליבנה.

הוא חלק על כל החכמים האחרים וגם עמד על דעתו מולם. זה קרה עם אחרים בדור יבנה, אבל כיון שהמחלוקת שלו החלה עוד בזמן המקדש השני, זה אומר שהוא הזקן הממרה הראשון המתועד לנו בהיסטוריה. ובאמת נחלקו האמוראים מדוע לא הרגוהו… (סנהדרין פח א).

****

 כוחה של יראת שמים

שש פעמים נזכר עקביא בן מהללאל במשנה. רובן של המחלוקות הן בנושאים שכבר אינם נוהגים: דיני קודשים ודיני טומאה וטהרה ונגעים. אבל הוא גם חולק בדיני סוטה: האם הדין המיוחד של השקאת סוטה במקדש, כולל מחיקת שם ה' אל תוך המים שישקוה, חל גם על גיורת ועל שפחה משוחררת? והוא חולק על שמעיה ואבטליון, חכמי הדורות הקודמים.

במקום להענישו, חכמים מנסים לפתות אותו[2].

חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר – ונעשך אב בית דין לישראל.

הפסיקו לרגע לקרוא ונסו לנחש. מה יעשה עקביא בן מהללאל? מה יעשה מי שאמר

הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה.

דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון  – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא

האם הוא יוותר על המסורת שלו רק בגלל שהרוב נגדו? עבור משרה?

ברור שלא!

ולמעשה, מפליא שחכמים מנסים לפתותו. ואולי עשו את החשבון הבא: הרי ההלכה לא תיקבע כמוהו, למרות שהוא בטוח שהוא צודק וטוען שכך המסורת, אז אולי יפסיק לגרום לעם לפקפק בהלכות של חכמים כי ממילא לא ישיג כלום. ואדם כמוהו בוודאי ראוי למשרה בכירה…

ואולי היו אומרים לו כמו פירושו של בעל ספר החינוך[3], דורות רבים אחר כך:

שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם.
וטוב לסבול טעות אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת, וחילוק לב העם, והפסד האומה לגמרי.

והוא? כמו חכמים אחרים מאוחר יותר, כמו רבי יהושע ורבי אליעזר, עקביא בן מהללאל יאמר שלא מדובר במצב קבוע אלא בויכוח חד פעמי, פנים בית מדרשי, וצריך להציל את עם ישראל מטעות בהלכה, במיוחד אחרי החורבן, שכבר אי אפשר להביא קרבן ולכפר על שגגת תלמוד.

וכאן עקביא עונה:

מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום

שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו

עקביא מסתכל בשני דברים. אחד מהם הוא מה שהזכיר: הדין שמצפה לכל אדם לפני א-לוהים. והשני – החשש מחילול ה'. שיאמרו שחזר בו לשם שררה.

ואפשר שהמימרה שלו המצויה אצלנו בפרקי אבות נאמרה באותה שעה, כתשובה לחכמים שניסו לפתותו, כתשובה לעצמו כדי להתחזק ולא להתפתות.

****

שאלה של אמת

כאשר אנו קוראים את הסיפור על עקביא (וכן סיפורים אחרים על חכמים אחרים שהיו במיעוט אבל התעקשו) אנו עשויים לשאול, כמו האמוראים, מדוע באמת לא חזרו בהם, כיצד לא הכירו שהם טועים, ומדוע לא ענשו אותם, אפילו במיתה כפי שנקבע בתורה.

אבל כאשר אנו חושבים על הצד של החכם החולק, הזקן הממרה, מתעוררות שאלות אחרות, בתחום שהיום נקרא "אפיסטמולוגיה".

איך תובעת התורה מן הזקן הממרה לבטל את דעתו? מי אומר שהרוב צודק ולא המיעוט? הרי הוא יודע שהוא הצודק. אם בגלל שיש לו מסורת ואם בגלל ששיקול הדעת שלו, הניתוח האינטלקטואלי שלו של המקורות, מוכיחים כמו דבריו. אם כבר, הוא יכול לומר לעצמו כמו רבי אליעזר במעשה על תנורו של עכנאי, שחכמים הם שצריכים לעשות תשובה, הם שנכשלים בגאווה ובחוסר נכונות להקשיב להוכחות שכנגד.

גם אם יגזרו עליו מיתה, האם עליו לוותר על ההלכה, על רצון א-לוהים כפי שהוא בא לידי ביטוי בתורה כפי שהוא מבין אותה?

הרי הוא, החולק, הוא המגן היחיד על המסורת בטהרתה!

בעיני חכמים, הרוב, ובעיני הדורות הבאים, אפשר שידונו אותו לשלילה, שהוא מתעקש בגלל מניעים פסולים, בגלל טעות בשיקול הדעת. אבל איך הוא רואה את עצמו? הרי הוא הגיבור הנאמן לתורה! אז איך מצפים ממנו להיכנע, אפילו במחיר של סכנת מוות?

לשאלה זו – ולאופן שבו חכמים שהיו במיעוט נהגו כפי שנהגו – מוקדשים שיעורים רבים בחיבורי על זקן ממרה והמחלוקת. כאן נציין נימוק אחד שעשוי להסביר את המשך סיפורו של עקביא בן מההלאל.

השיקול התועלתני.

הוא יודע שלמרות שהוא צודק, הוא לא יכול לנצח. הרי הרוב נגדו.

כל מה שהוא יכול לשאוף לו הוא שדבריו לא יישכחו, שהם יהפכו לחלק מן המסורת, שפעם בעתיד ידעו שהוא חשב אחרת, ואולי ישנו את ההלכה כפי שהיא אמורה להיות.

ואכן, לפי אחת הדעות המופיעה במסכת עדויות, הוא הצליח. עובדה שהסיפור שלו והמחלוקות שלו נכללים במשנה שלפנינו.

אבל הסיפור שלו לא נגמר. ממש לא. הנסיון הגדול הבא של עקביא רק מחכה לו.

****

שאלה של חינוך

לעקביא יש בן. הבן למד ממנו תורה. וכנראה נהג בכל כמו אביו, גם בנושאים שהיו במחלוקת בין אביו לבין שאר החכמים.

לפני מותו מבין עקביא שהוא גוזר על בנו גורל נורא. הוא עצמו החזיק מעמד עם הדעות החולקות שלו מפני שכיבדו אותו בשל חכמתו ויראת השמים שלו, והיותו בן הדור של פעם. אבל מה יקרה לבנו?

ולכן:

בשעת מיתתו אמר לבנו:

בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר.

אנו יכולים לדמיין בקלות את הזעזוע של הבן. מה זה, אבא חוזר בו פתאום לפני המוות? הוא פתאום מבין שהוא טעה כל הזמן? או מה?

ועקביא, כך יש להבין, מעולם לא מנע מבנו לשאול שאלות. ועכשו הבן שואל: ולמה לא חזרת בך?

האב נמצא כעת בדילמה נוראה. אם יאמר לבנו שהוא לא חוזר בו, הבן הנאמן ימשיך לייצג את הדעה של אביו, ויישאר לבד לבד. זה נסיון גדול, ואולי הוא בכלל ייפול ממדרגתו כתלמיד חכם.

ואם יאמר לבנו שטעה כל ימיו, איך הבן יקבל זאת? ואיך יאמר זאת וישקר?

זו הדילמה החינוכית של עקביא. וראו כיצד הוא פותר אותה. בשיקול אפיסטמולוגי.

אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים

אני עמדתי בשמועתי – והם עמדו בשמועתן

אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין

מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין

ההסבר של עקביא הוא גאוני. גם אני גם החולקים עלי מסתמכים על מסורת, אומר עקביא לבנו. וכל אחד צריך לדבוק במסורת. בכל מחיר.

אבל עבורך, בני היקר, אני רק קול אחד מרבים. יש שתי מסורות שניצבות מולך. אמנם אני אביך, אבל הם הרבים, ולכן החובה שלך היא לקבל את דעתם. זה לא אומר שאני טועה ושאתה נכשל בכיבוד הורים. זה אומר שאתה מציית לצו הרציונלי שקבעה תורה "אחרי רבים להטות".

ובכך עקביא בן מהללאל משחרר את בנו מן החובה לנהוג כמותו ולאבד את העולם הזה שלו ואולי גם את העולם הבא שלו.

והוא מוותר על האוצר היקר ביותר שיכול להיות לאב: בן חכם ההולך בדרכו.

****

אחד מאבות העולם

מה חשבו חכמים על עקביא ועל הסיפורים עליו?

רבי יהודה אומר כי אין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.

אבל יתכן שיש עוד התייחסות אליו במסכת עדויות, בלי להזכיר את שמו.

במסכת עדויות שואלים: לפי השיטה שלאחר שנפסקה הלכה כבר אפשר לשכוח ולהשכיח את כל המחלוקות, ואין צורך בדעות שנדחו, אז מדוע בכל זאת הן נאספות ונזכרות?

התשובה: כדי לאפשר לחכמים בדורות הבאים לשנות את ההלכה. אבל יש עוד תשובה שם[4].

ללמד לדורות הבאים: שלא יהא אדם עומד על דבריו, שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם

הביטוי "אבות העולם", החכמים שמפיהם אנו חיים עד היום, עשוי להתייחס גם לעקביא בן מהללאל. הוא אמנם כן עמד על דבריו, אבל מתוך יראת שמים, אהבת האמת. והוא שילם מחיר אישי לא קל – וגם ידע להציל את בנו מללכת בעקבותיו ואיפשר לו להצטרף לרוב.

זה השיעור האחרון של עקביא בן מהללאל. אפשר להיות עקשן למען האמת ואפשר לעשות זאת בלי לאלץ אחרים לעשות זאת כמוך.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] דברים (שופטים) יז, ח – יג

[2] משנה עדויות ה ו – ז

[3] ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תצו שורשי המצוה.

[4] עדויות א ד.