עצירה למחשבה על פרקי אבות: הטעות העצובה של אלישע בן אבויה

הציטוט היחיד של אלישע בן אבויה בששה סדרי משנה נמצא כאן, אצלנו. איך האמירה שלו עשויה להסביר את הפיכתו של תלמיד חכם עצום ל-אחר?

ומה היתה הטעות שלו?

ומה אנו לומדים מזה, ולכן אנו מוגנים מפני הנפילה שלו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

אלישע בן אבויה מופיע רק פעם אחת בכל ששה סדרי משנה[1]: כאן.

ואין זה מפליא שמסורותיו נמחקו מן התורה שבעל פה. האיש הפך מתלמיד חכם גדול לאחד הרשעים הגדולים, ולכן כינוהו "אַחֵר". הוא חילל שבת בפרהסיה, ניסה לשכנע תלמידים צעירים לעזוב את התורה, סייע לרומאים להכריח יהודים לחלל שבת בלי שהיהודים יוכלו להתחמק על ידי טלטול בשינוי, שאסור רק מדרבנן…

איך זה קרה לו, לחכם שיושב בראש הזקנים ועונה לשאלות שמתדרדר כל כך? יש הסברים שונים, ולכן מדובר בהשערות.

יש סוברים שקרא בספרי מינים או שבילה זמנו כמתיוון. יש אומרים שנטרד בשאלה הפילוסופית והתאולוגית שנקראת "בעית הרע", איך קורים דברים רעים מאד לצדיקים נגד הבטחת התורה. יש אומרים שחמד עריות ונכשל. יש אומרים שעסק במיסטיקה, כמו רבי עקיבא ותלמידיו, אבל הוא טעה במה שזכה להשיג – ונפל.

יש אומרים שלכתחילה גידלו אביו ללמוד תורה עד שיגיע לדרגות הגבוהות ביותר והשאפתנות הזו הפילה אותו מאוחר יותר.

יש לשער שככל שהרבה ליפול ולחטוא כך שנאו אותו יותר ולכן היה מבודד ובודד יותר. אולי גם שנא את עצמו. אנו יודעים על כך דרך האדם היחיד שנשאר נאמן לו, תלמידו רבי מאיר. רבי מאיר הולך אחריו, כשאלישע מחלל שבת ורוכב על סוס, והתלמיד דן עם רבו בהלכה, מנסה לשכנעו לחזור בו.

אלישע מספר לרבי מאיר שהיתה לו חוויה מיסטית שבה שמע קול ממרום אומר לו שאין לו סיכוי לחזור בתשובה. ורבי מאיר משכנעו לבוא איתו לבית כנסת, לשאול ילדים לפסוק שהם לומדים – מעין ניחוש שנהגו בו גם חכמים (ואין בזה איסור). יותר מעשר פעמים ניסו וכל פעם שמעו פסוק שמשמעו שאין רשע מתקבל בתשובה. ואז, בשאלה האחרונה, נתקלו בילד מגמגם שמתוך דבריו אפשר היה להבין כאילו אמר "ומה לאלישע לספר חוקי"… אנו עשויים לדמיין את החיוך העצוב על פני אַחֵר. "זה לא מה שאמרתי לך?".

אַחֵר נשאר אַחֵר. הוא מת, ורבי מאיר לצידו, מפציר בו לחזור בו, ועיני אלישע דומעות, וספק אם חזר בו או שמא היה עדיין מיואש מעצמו. אבל רבי מאיר שמח. "דומה לי שמתוך תשובה נסתלק רבי", הוא אומר, ומקפיד לכנותו "רבי" גם כעת[2]. לפי דעה מאוחרת, רבי מאיר ורבי יוחנן ביקשו עליו רחמים, ויצא מגהנום ובא אל גן העדן.

המימרה שלו כאן, בפרקי אבות, מציגה תפיסה טהרנית של לימוד תורה.

אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד – למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש.

והלומד זקן – למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק.

נייר היה מצרך נדיר ויקר מאד בימים ההם (וגם במשך אלפי שנים עד לעידן שלנו, עידן השפע ופסי הייצור). נייר – או קלף – היה נשמר בקפידה. היו מגרדים, או מוחקים, את הכיתוב העליון ומשתמשים בנייר המחוק כדי לכתוב שוב. כמובן, התוצאה לא היתה יפה וברורה כמו קודם.

והנמשל: מי שהרשיע וכעת חפץ בתורה. אישיותו, תודעתו, זכרונותיו, אופי חשיבתו – כל אלו כבר מושפעים מכל מה שעבר עליו ולא לטובה. הוא יכול ללמוד, אבל הכיתוב התחתון יבצבץ וישפיע.

יש סבורים שאַחֵר מותח כאן ביקורת על החכם שעורר את קנאתו. רבי עקיבא, בן של גר עני, החל ללמוד תורה בגיל מבוגר והיה עם הארץ שנים רבות. הוא אפילו לא ידע לקרוא ולכתוב עד גיל ארבעים והיה מלא שנאה, כפי שסיפר בעצמו אחר כך, לתלמידי חכמים. אבל הוא הפך לחכם הגדול מכולם. אפילו יותר מאלישע בן אבויה, שהיה בן למשפחה עשירה ומיוחסת ובברית המילה שלו השתתפו כל גדולי ירושלים וגם נחשב לחכם גדול כבר בגיל צעיר.

אם זו היתה כוונתו של אלישע בן אבויה, אזי אפשר להבין את התגובה של רבי, עורך המשנה, כאן בהמשך: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש – מלא ישן, וישן – שאפילו חדש אין בו.

הרב עדין שטיינזלץ הציע[3] פירוש פסיכולוגי מרתק לאישיותו של אַחֵר וכשלונו על סמך דבריו כאן.

כולנו נכשלים מפעם לפעם. גם אנשים גדולים. ולאחר החטא, יש כאלו שנשברים ואינם מסוגלים לתקן. הם במצב של או-או. הכל או לא כלום. ויש גם מי שיודע להתרומם מחדש.

הדוגמא המפורסמת ביותר היא של דוד המלך, שחטא בשני החטאים החמורים ביותר: עריות ורצח (לפחות מוסרית). אבל, כותב הרב שטינזלץ, "כאשר דוד חוטא – הוא עושה מזה תהלים"!

אַחֵר לא היה מסוגל לכך.

אַחֵר לא היה יכול לשאת עולם שאין בו שלמות, שיש בו ספקות מְעַנִּים – וגם לא סבל את עצמו. כאשר הוא נשבר – אין הוא מסוגל לקום מהשבירה שלו.

וזה מה שעומד מאחורי האמרה שלו. האם אפשר לכתוב על נייר מחוק? לא ולא, יאמר אלישע בן אבויה. זה אבוד!

בלשונו של הרב שטינזלץ: "לאחר שנמחקתי פעם אחת, איני יכול לכתוב פעם שניה".

רבי עקיבא, שאותו מבקר אלישע בן אבויה, כן היה מסוגל להשתנות. כידוע, הוא זה שרואה נקב בסלע ומסיק: אם המים שהם רכים יכלו לחורר את הסלע הקשה, התורה בלב האדם, לא כל שכן.

זה כמובן תהליך, אבל צריך רק להתחיל ואז להתקדם ואז מגיעים אל היעד.

האם אלישע לא האמין באפשרות של תשובה, של תיקון? האם לא היתה לו התמדה להמשיך מול הכשלונות שחווה? אין אנו יודעים. אבל בין אם התיאוריה אודות אַחֵר נכונה ובין אם לאו, העקרון של הרב שטינזלץ נכון. ולכן יש כאן לקח גדול מאד לכל אדם.

לא להיות דיכוטומי, לא לומר: או – או. לא להיבהל מכשלון.

אפשר להתרומם ולהיבנות מחדש, ואפילו להגיע גבוה יותר.

ובזה דורנו טוב מדורות קודמים. ההבנה שאפשר לתקן מופצת בזמננו בידי הפסיכותרפיה הקוגניטיבית, ה-CBT. למעשה, זה רעיון עתיק, שנמצא במקורותינו, אבל אז לא היה מפורסם כל כך, וְאַחֵר לא היה מודע לכך.

וכאשר רבי מאיר ניסה לשכנעו שזה אפשרי, לא היה מסוגל להאמין בכך. אי היכולת לעשות תשובה יכולה לנבוע מיראת שמים, אם הייתי רע, אסור לא-לוהים לקבל אותי בחזרה!

וכמובן זו טעות. תמיד אפשר לעשות תשובה. תמיד אפשר להיות כמו דוד המלך, כמו רבי עקיבא, כל אחד עם נסיונותיו ותיקוניו.

ולכן אמרו חכמים[4]: לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא קרה הדבר אלא כדי ללמדנו שתמיד אפשר לעשות תשובה. אחר לא הבין את זה ולא היה מסוגל לעשות את זה, אבל אנחנו – כן.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] אבות ד כ

[2] מדרש זוטא – קהלת (בובר) (קהלת ז, ח)

[3] חיי עולם, שיחות על פרשת שבוע, עמ' 100-101.

[4] עבודה זרה ד ב – ה א