עצירה למחשבה על פרקי אבות: זהירות, טעות!

שגגת תלמוד עולה זדון, וזה אומר שתלמיד חכם שלא השקיע ולא למד מספיק וטעה – זה נחשב כאילו חטא במזיד!

מדוע?

והאם באמת יש הלכה חד משמעית והוכחות ודאיות בכל שאלה בהלכה?

האם אפשר להימנע ממחלוקות?

ואם לא, איזה יתרון מעניקות המחלוקות לפוסק, ואיזו משמעות חדשה זה מעניק ליכולתו ולחובתו של הפוסק?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

כל אחד עלול לטעות, אפילו תלמיד חכם[1].

לפעמים הטעות עקרונית וכללית, והיא נמסרת לרבים. ואפילו הסנהדרין עלולה לטעות. כגון שלימדו: יש שבת בתורה – אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור[2].

הסבר: אם הסנהדרין היו באים לעקור איסורי שבת לא היו שומעים להם, אבל טעות במלאכה אחת עלולה להתקבל ואז הם אחראים לטעות ומביאים עליה קרבן, כמבואר שם במסכת הוריות.

ויש פסק שגוי לאדם פרטי. והנה מעשה שקרה לרבי טרפון.

מעשה בפרה שנטלה האם (הרחם) שלה – ואז השאלה היא אם הפרה מותרת באכילה

והאכילה רבי טרפון לכלבים – קבע שזו טריפה וגם נתן את הבשר לכלבים שיאכלוהו.

ובא מעשה לפני חכמים והתירוה – והנימוק שלהם לקמן.

אמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא עד שהם חותכין את האם שלה בשביל שלא תלד – נמצא שטעה רבי טרפון בהכרת המדע והמציאות, שהרי פרה כזו אינה טריפה אלא חיה.

אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון – שימכור את חמורו לממן את הטעות שטעה.

אמר לו רבי עקיבא: פטור אתה, שאתה מומחה לבית דין – רבי עקיבא מסכים שרבי טרפון טעה אבל בתור מומחה שטעה הוא פטור מלשלם, שעל מנת כן פנה אליו השואל.

נדגיש: רבי טרפון פטור מתשלום, אך עדיין הזיק!

ואפשר שתלמידו של רבי עקיבא חולק על רבו.

רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון – החכם שטעה קרוב למזיד.

ובגמרא הביאו את דרשתו של רבי יהודה על הפסוק: וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם  – אלו שגגות של תלמידי חכמים, ומוסיף רש"י שזו חומרה מיוחדת, שהיה להם ללמוד ולא למדו כראוי.

רבי טרפון טעה באי הכרת ידע מדעי של זמנו. אך ייתכנו הרבה סיבות לטעויות[3]. שמא החכם מיהר בלימודו ולא בדק עד הסוף, או שדימה דבר לדבר ולא דייק, או שלא בדק מול חבריו ורבותיו, וכמובן היה לו להביא בחשבון שרבים סומכים על הפסק שלו ונכשלים.

איך נשמרים? המהר"ל כותב שהיה לו להבין הדבר בשכל ובחכמה. זה כולל מודעות עצמית. הפוסק צריך לבחון את עצמו. אם אינו בטוח שהוא יודע, מוטב שיפנה את השואל לרבנים אחרים.

והזהירו במסכתנו: חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה

מעתה יאמר הפוסק: מה לי ולצרה זו? זה מסוכן, זה מפחיד. מדוע שאקבל על עצמי את האחריות?

כנגד גישה מסתגרת זו דורש האמורא רב[4]:

רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – אלו שפוסקים לפני שהגיעו להיות מורי הוראה

וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – אלו תלמידי חכמים שכן מסוגלים אבל נרתעים.

המסקנה: תלמיד חכם צריך להיות חכם, זהיר – וגם אמיץ!

****

מחלוקת – בעיה או יתרון?

אם מזהירים את החכם שלא יטעה, זה אומר שיש תשובה לכל שאלה ויש דרך להגיע לאמת.

האמנם? האם לכל שאלה רק תשובה אחת, שניתנת להוכחה, שאי אפשר לערער עליה, שכל מי שילמד יגיע לאותה תוצאה, כפי שפותרים תרגיל בחשבון?

ובכן, לא.

הרי גם המשנה וגם הגמרא מלאות במחלוקות. וגם אם בחלקן נקבעת הלכה, זו לא בלתי הפיך.

כאן חשוב להכיר את דברי הרמב"ן[5]: בתלמודנו, בכל מחלוקת ובכל ספק, אין ולא יכולה להיות הוכחה ברמה ודאית. חכמת התלמוד אינה כמו חכמת הגיאומטריה.

אז איך בכל זאת פוסקים במחלוקת? ובכן, כותב הרמב"ן, לפי הסברה הפשוטה יותר, שגם הולמת את רוב הסוגיות הרלוונטיות, ובהתאם לקונצזוס של בעלי ההלכה.

היו שניסו להגיע להכרעה מוחלטת, שלא כדברי הרמב"ן. רבן גמליאל, ביבנה שלאחר החורבן, ביקש לקבוע הלכה ולמחוק את כל המחלוקות. אבל חכמים החליפוהו ברבי אלעזר בן עזריה, ולשיטתו דווקא חשוב לשמר מחלוקות, כי תמיד יוכל בית דין מאוחר (שעומד בתנאים), לעיין ולהכריע אחרת.

כך מצאנו בשיעורים של עבירה, שמתחייבים עליהם קרבן – גם כאן יתכן שינוי: בדור אחד יסברו שאכילת כמות מסויימת פטורה מקרבן ובדור הבא יפסקו לחייב. ומכאן שיתכן שינוי בכל הלכה.

הרמב"ם כתב את חיבורו בשיטת רבן גמליאל אבל לדורות התקבלה דווקא שיטתו של בעל הטורים, שדרכו להביא מחלוקות וריבוי שיטות. וכן נוהגים עד היום הזה.

הפתעה! אמנם עדיף בלי מחלוקת אבל היא מאד שימושית!

במצבי מחלוקת, בנסיבות הדורשות זאת, כמו שעת הפסד, ובדיעבד, אפשר לפסוק כמו הדעה הפחות מקובלת. כן, לפי הדעה המקילה.

הגישה הזו מופיעה לראשונה בסוף ימי הַתַּנָּאִים, כאשר רבי יהודה הנשיא מתיר נגד חכמים ומסתמך על דעת היחיד של רבי אליעזר בשעת הדחק ובהפסד מרובה. ויש עוד הכרעות כאלו בגמרא.

מכאן שהמחלוקת מעניקה לפוסק אפשרות להקל בהסתמך על דעת המיעוט. וכן מצאנו פעמים לאין מספר בפסקים ובשו"תים. לפעמים מתעלמים מדעה מחמירה מפני שהיא רק הידור, לכתחילה, אבל לפעמים ממש פוסקים כמו הדעה המקילה למרות שהיא דעת יחיד.

ושמעתי בשם הרב יהושע מנחם אהרנברג, הוא ה"דבר יהושע": אומרים שרב צריך לשבת שבעה נקיים לפני שיכתוב "מותר"… אבל אני אומר: רב צריך לשבת שבעה נקיים לפני שיכתוב את המילה "אסור"!

לפי זה, שגגת תלמוד של ימינו היא לא רק לפרסם פסק שגוי אלא גם להחמיר במקום שאפשר להקל…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] משנה אבות ד יג ; ה ח

[2] משנה הוריות א ג; בכורות ד ד, וראו גם ישעיהו נח א, ב"מ לג ב.

[3] המאירי, רבי מתתיהו היצהרי, דרך חיים למהר"ל.

[4] משלי ז, כו, סוטה כב א

[5] הקדמה לרי"ף, ברכות. משנה עדויות א ה וחגיגה ג א, וראו בחיבורי "יבנה – השנים הראשונות". ירושלמי פאה א א. עירובין מו א.