עצירה למחשבה על פרקי אבות: לא הביישן למד

ביישנות זה טוב או רע? ומה המשותף להלל הזקן ולפרופסור ריצ'רד פיינמן?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הוא (הלל) היה אומר:

… לא הביישן למד

… ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש[1]

העצה הזו של הלל היא ברורה מעצמה. ועם זאת, יש מה לומר עליה.

מדוע הביישן אינו ממש לומד? ומה זה לימוד?

לימוד התורה שבעל פה מתבצע כך: הרב חוזר על משפט, על הלכה, ומסביר אותו. התלמידים מקשיבים, מנתחים לעצמם, מסיקים מסקנות.

יש רמות שונות של אי הבנה. יתכן שהתלמיד לא הבין מילה, או את מצב הענינים שדברי הרב מתייחסים אליו. יתכן שהוא רואה קושי פנימי, אולי סתירה, בתוך הדברים. יתכן שדברי הרב אינם חד משמעיים, שהם יכולים להתייחס למצבים שונים, והתלמיד אינו יודע מה בדיוק איזה מהם נידון כאן. ויש עוד אפשרויות. הגמרא, למעשה, מלאה באמירות ובנסיונות של תלמידים מדורות מאוחרים להבין אמירות של חכמים מדורות קודמים.

אבל זה לא משנה לנושא שלנו מה הקושי של התלמיד. די בכך שהוא מתקשה. מה עליו לעשות כעת?

ובכן, עליו לשאול.

עליו לקום ולבקש רשות לדבר ולהציג מה קשה לו ולחכות להסבר.

זה לא קל. יש רבנים מסבירי פנים, כמו רבי פרידא, שהיה מוכן לחזור על הלימוד עבור תלמיד אחד ויחיד מאות פעמים, ויש רבנים אחרים, בהם רבי יהודה הנשיא, שלא סבל שאלות ארוכות, וציפה ככל הנראה שתלמידיו יבינו הכל מעצמם, ואם יש להם שאלה, שישאלו אותה בתמציתיות.

כדי להיות תלמיד צריך להיות בעמדה נחותה. להיות זה שמקשיב, שמקבל, שחייב בכללים שונים של דרך ארץ, שיכולים להשתנות מרב לרב ומישיבה לישיבה. והתלמיד צריך להיות מחובר לעצמו, לשים לב מתי הוא מבין ומתי לא. ואז, כשהוא מזהה שלא הבין דבר מה, להעלות את השאלה בפני הרב.

וזה לא קל. הוא מסתכן בכך שחבריו ילעגו לו, שהרב יגער בו.

בושה היא רגש מוכר, וה-DSM, ספר ההגדרות של הפסיכיאטרים, מבדיל בין ביישנות שאינה אלא רגישות או רגישות יתר קלה, לבין ביישנות שהיא כבר בעיה נפשית.

ביישנות גם נחשבת למעלה, וזה אכן כך. לא ראוי לאדם לדחוף את עצמו לקדמת הבימה, לתבוע תשומת לב, להחזיק מעצמו יתר על המידה. אבל כאשר אדם רוצה ללמוד, אסור לו להרשות לעצמו להיות ביישן.

איך עושים זאת? ובכן, לכן אדם צריך להיות מחובר לעצמו, לשים לב למה שהוא מרגיש וחושב, לזהות שיש לו שאלה, ואז לשכנע את עצמו לשאול.

הסיפור הבא עשוי לעזור בכך.

****

ריצ'רד פיינמן משאיר את חותמו

אחד הפיזיקאים המפורסמים של המאה הקודמת היה ריצ'רד פיינמן. הסיפור הבא מוכר או צריך להיות מוכר (למרות שבשעת הכתיבה ניסיתי למצוא את המקור ולא הצלחתי).

באוניברסיטה של פיינמן נמסר שיעור של חתן פרס נובל לפיזיקה. פיינמן, דוקטורט מצטיין אך צעיר, היה בין אלו שזכו להיכלל בין המוזמנים. המרצה הגיע, מילא את הלוח בנוסחאות ומשוואות, והסביר מה שרצה להסביר.

כולם הקשיבו בדריכות. כשהמרצה סיים, הוא שאל, כרגיל: יש שאלות?

פיינמן היה היחיד שהרים יד.

אפשר היה לחוש כיצד כולם נועצים בו מבט, ולא מבט חיובי. אולי הם חשבו: מי הזמין את הצעיר הזה – ריצ'רד היה בן 21 בערך – למקום הזה, שבו הוא מבייש את האוניברסיטה שלנו. כולם מבינים, ורק הוא אומר שיש לו שאלה?

המרצה דווקא היה אדיב ושמח לענות. פיינמן הצביע על אחת השורות בלוח, על אחד הביטויים המתמטיים או הפיזיקליים שהיה כתוב שם.

את זה לא הבנתי, אומר פיינמן.

והמרצה מסתכל עליו בהתרגשות. נכון? נכון שזה באמת קשה, בעייתי? גם אני לא מבין למה זה ככה. אבל בשום דרך אחרת לא הצלחתי לסדר את התיאוריה, את המתמטיקה.

אולי יש לך הצעה אחרת לפתרון?

אפשר לנחש בקלות מה היתה התגובה של כל השומעים האחרים, פרופסורים בכירים ומטה. בן רגע, ריצ'רד פיינמן הפך מהצעיר הלא חכם שהוזמן בטעות לנציג החכם ביותר של האוניברסיטה, זה שידע לשאול, זה שמצא את נקודת התורפה של התיאוריה, זה שזכה לכוון למה שגם חתן פרס נובל מתקשה בו.

ריצ'רד פיינמן לא התבייש לשאול. אמנם, הסיפורים שנכללים בביוגרפיה שלו מעידים שהוא מעולם לא סבל מביישנות יתר. וזה בוודאי עוזר כדי להתקדם בלימוד, בכל תחום ותחום.

אבל עדיין, יש כאן עידוד לכולנו.

כמובן, לא כל השאלות יזכו לכך שהמורה יאמר שהתלמיד עמד על נקודה בעייתית שחשוב להציף. אבל בלי לשאול, נתקעים עם אי הבנה, ואי אפשר להתקדם!

רבי שמואל בר נחמני אומר זאת בסגנונו שלו[2]:

כל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא.

זה לא קל לשאול ולהסתכן בבושה. אבל זו הדרך היחידה. אילו היו הלל ורבי שמואל בר נחמני מכירים את סיפורו של פיינמן, יש לשער שהיו רואים בו דוגמא מופתית לעקרון שלהם.

גם אני חושב כך, ולכן הסיפור הזה מסופר כאן.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] משנה אבות ב ה

[2] ברכות סג ב