עצירה למחשבה על פרקי אבות: לדעת השגחה‎‎

הפעם יש לנו פילוסופיה וממש לא רק של אריסטו.

רבי יהודה הנשיא מזכיר לנו שיש השגחה פרטית. א-לוהים יודע מה אנו עושים ומתגמל אותנו בהתאמה.

מטרתו היא חינוכית ופסיכולוגית. אבל הדיון המעניין יותר הוא הויכוח הפילוסופי על האמונה הדתית וההוכחות שלה, בעבר והיום. איך מתמודדים עם ביקורות מודרניות ומה תורם לנו הרב והפילוסוף הגרי"ד סולוביצ'יק?

לכן זה גם ארוך…

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה.

דע מה למעלה ממך:

עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין.

אלו דברי רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה שלנו[1]. בעברית שלנו: יש השגחה פרטית. בלשון הפילוסופיה של ימי הבינים, א-לוהים יודע וא-לוהים גומל.

וכמובן, הביטויים "עין רואה", "אוזן שומעת" הם רק דימויים, שהרי אין לא-לוהים גוף ולא חושים…

אך האם כל זה לא ברור מעצמו?

דורות מאוחר יותר, רבי שמעון בן צמח חוזר על העקרון דרך סיפור.

חכם אחד ראה איש אחד עובר עבירה בסתר.

אמר לו: אם אתה מאמין שהא-ל יודע מה מעשיך, כמה גדול עונך מנשוא

ואם אין אתה מאמין שהוא יודע מעשיך – כמה גדולה כפירתך.

אולם בדורו רבי יהודה הנשיא לא בא ללמד פילוסופיה והשקפה. הוא מתייחס לתכונתנו המוכרת להתעלם מידיעות לא נוחות כדי לעשות שטויות ומעשים רעים. אם נזכור שיש א-לוהים, שיש גמול לכל מעשה, אז גם לא ניכשל.

מכאן ואילך – פילוסופיה!

****

עיקרים ופולמוסים

מה שהיה נראה פשוט למדי בימי רבי יהודה הנשיא הותקף ועורער בדורות הבאים.

בימי הבינים, הפילוסופיה האריסטוטלית, בתיווך הפילוסופיה המוסלמית, ערערה על האמונה בהשגחה פרטית. תיאור ספרותי של הויכוח התאולוגי נמצא בספר "הכוזרי".

הפילוסוף האריסטוטלי טוען: הא-לוה מרומם… בידיעתו לא יתכן שינוי. אין הא-לוה מכיר אותך, אינו יודע כוונתך ומעשיך וכל שכן אינו שומע תפילתך ולא רואה תנועותיך.

תשובתו של רבי יהודה הלוי, (ריה"ל), היא פשוטה. אנו יודעים היסטוריה! אנו יודעים על יציאת מצרים, מעמד הר סיני, על נסים ונביאים, אז אנו יודעים שא-לוהים כן מתעניין בנו.

ההוכחה של ריה"ל עדיין נלמדת ועדיין מרשימה. והוא קולע כאן אל פשט התורה. יש בתורה מצוות רבות של חינוך, שנועדו לשמר את זכר הסיפורים מן העבר, ומעל לכולם – יציאת מצרים. סדר ליל הפסח הוא זמן החינוך שבו אנו מספרים לילדים את הנסים ומעניקים להם את השתייכותנו לעם ישראל ואת בחירתנו מדי שנה בשנה.

ובכל זאת, בזמן החדש קשה יותר לשמר את האמון במסורת. בעולם שבו קל לזייף מסורות, קל גם להטיל חשד במסורת היהודית. אנו אמנם סומכים על הסיפור העובר לא רק בתורה אלא גם מאב לבן, כדברי ריה"ל, אבל יש גם על כך ערעורים מתוחכמים.

השאלה היא לא רק איך לשכנע אחרים. גם רבי יהודה הנשיא אינו קורא לנו לשכנע אחרים שיש השגחה פרטית. המלצתו היא שנזכיר זאת לעצמנו. ומה אנו עונים לעצמנו על הפרכות שמעלים חוקרי היסטוריה?

תשובה אחת היא להבדיל בין הגרעין המקורי הכתוב בתורה לבין תוספות וקישוטים שנוספו לסיפור במשך הדורות. אבל לא רק ההיסטוריה היא הדרך להכרת א-לוהים והשגחתו. הגילוי של א-לוהים מצוי לנו בתוך עצמנו ובתוך חיינו.

כאשר ביקש הגרי"ד סולוביצ'יק, תלמיד חכם ופילוסוף, להסביר את אמונתו ביהדות של בית אבא, אמר שזה נתון לו בתודעתו. זה לא משהו שהוא יכול להוכיח במובן של להעביר לאחרים. אם מישהו ישאל אותו, הוא יוכל לספר לו על חוויותיו הדתיות האישיות בתקוה שהן יחזרו ויהדהדו בנפשו של השומע. השומע ישמע את התיאור, יתבונן בעצמו ויאמר: רגע, גם לי יש את החויות האלו, את התחושה שיש א-לוהים, שהוא מלווה אותי בחיי, שהוא מנהיג אותי בהשגחה פרטית. ואם לא? אז חבל מאד.

חשוב להדגיש כי תחושת ההשגחה המתגלה בחיים הפרטיים אינה זהה להצלחה בכל תחום. יש לנו גם קשיים ואפילו אסונות ואין מי שלא נאלץ להתמודד, בזמן זה או אחר, עם אבדן, אפילו אבדן של אדם קרוב ביותר. במקרים כאלו (כדעת הרמב"ם) עלינו לא לשאול על העבר, למה זה קרה, אלא איך אנו נבנים ובונים מכאן ולהבא. אם נזכה אז נראה, לא מייד אלא לאחר זמן, כיצד מכה וכשלון וסבל במקום אחד נתנו לנו הזדמנות להגיע למקום חדש. הסבל מתגלה לא רק כגמול על העבר אלא כהתחלה קשה לפריחה גדולה בעתיד, עבורנו ולפעמים עבור אחרים. זה נכון בחיי האדם הפרטי וגם בחיי העם.

זה קרה גם לרבי יהודה הנשיא בעצמו. הוא סבל ממחלות במשך תקופות ארוכות. בין השאר היו לו כאבי שינים[2], הידועים בסבל הרב שלהם. נזק לשינים היה צפוי בקלות באותה תקופה כיון שתהליך טחינת גרגרי החיטה להכנת הלחם היה מבליע בתוך התערובת רסיסים מן האבנים, השוחקים את השינים, כפי שמעידים ממצאים ארכאולוגיים. אבל תלמידיו של רבי ראו בכך עונש על חטא.

ומה היה החטא? באמת דבר דק ומפתיע! עגל נלקח לשחיטה, נמלט ונצמד אל רבי, כמבקש מקלט. מה יעשה רבי? אין מה לעשות. אז הוא הביט בעגל ואמר לו: לך, כי לכך נוצרת. זה משפט עמוק וגדול. גם האדם הרחמן ביותר מבין שלא הגיע היום שבו יחזרו בני אדם לחיות לפי האידיאל הצמחוני שנהג לפי המסורת לפני המבול. אבל האמירה הזו נחשבה לרבי לחטא, ואז החלו השנים הקשות שלו. אחרי שנים ראה רבי כיצד מפנה המשרתת שלו גורים מהבית ואמר לה להיזהר לא לצער אותם מעבר לנחוץ ואמירה זו הביאה לרפואתו.

האמוראים מציינים כי בכל אותה תקופת סבל לא היתה בצורת בארץ ישראל. האם יש קשר בין הדברים? המספר סבור שכן, שזכותו של רבי המתגבר על ייסוריו עמדה לכל העם.

כך פירשו האמוראים את מה שקרה לרבי, את מחלתו כעונש והזמנה לתיקון, אפילו של דבר קל לכאורה כמו יחס לבעלי חיים. אולם האם זו הוכחה שאי אפשר לערער עליה – או פרשנות? הלא אפילו בימי הנביאים היה צריך הסתכלות נבואית כדי לזהות בוודאות תהליכים היסטוריים.

אז הוכחה – לא. אבל הזמנה של כל אדם לבדוק את אירועי חייו ולחזור בתשובה לא רק על מעשים אלא על צורות ביטוי ומחשבה – יש ויש. בדורנו אפשר להבין כך את המלצתו של רבי: הסתכל על חייך ולמד לזהות את הכיוון שבו א-לוהים מבקש מאיתנו ללכת.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] אבות ב א, מגן אבות שם. ירמיהו כג, כד; כוזרי מאמר א עמ' ב תרגום אבן שמואל.

[2] בבא מציעא פה א ופירוש רבנו חננאל.