עצירה למחשבה על פרקי אבות: לקחת אחריות

הלל הזקן מלמד את כולנו: במקום שכולם שותקים ומתעלמים, צריך לקום ולפעול.

איך מחדל בימי תלמידיו גרם לחורבן של תשעה באב?

ומה אנו לומדים מכאן כדי להיות טובים יותר?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש.

בעברית שלנו: לפעמים צריך לקום ולעשות מעשה. אם אין אף אחד אחר, תהיה אתה זה שקם ופועל!

ואם לא?

אם לא, זה יכול להביא לחורבן המקדש.

****

המחמיר

שלוש פעמים נזכר רבי זכריה בן אבקולס (לקמן: רזב"א) במקורותינו[1]. פעמיים כמי שאחראי לחורבן הבית, אך גם בסוגיה בדיני מוקצה במסכת שבת. ובה נתחיל.

בית הלל ובית שמאי נחלקו מה לעשות בשבת בעצמות וקליפות שנותרו אחרי האכילה. האם לאסוף אותן בידים ולהשליכן לפח, כדעת בית הלל, או לקחת את טבלת השולחן ולנער אותה לפח, כדעת בית שמאי? רזב"א החמיר יותר מכולם. כשנשארה לו בידו עצם או קליפה, היה משליך אותה אל אחורי המיטה, משם היה מפנה את הזבל במוצאי שבת.

האם ניתן ללמוד עליו מתוך המקור הבודד הזה? אם כן, אז לפנינו תלמיד חכם שמעדיף לא לנצל פתרונות שההלכה מעניקה לו אלא להחמיר, ואפילו אם מדובר בדיני מוקצה שהם לא מן התורה.

יראת שמים? בוודאי. אבל יש גם צד שני. הפחד מפני כשלון והרצון והשיטה להימנע מכל מה שעלול להיות אסור או מזיק מובילים לגישה אשר בפסיכולוגיה מכנים "הימנעות".

יתכן שאותה הימנעות יכולה להיות ראויה בחיים הפרטיים. אבל היא פסולה כדרך התנהגות, התמודדות ופסיקה ברשות הרבים. יתכן שזה מסביר את מה שקרה במעשה של בר קמצא.

****

השותק

גרסה פחות מוכרת על חלקו של רזב"א בסדרת המעשים שהובילה לחורבן מופיעה במדרש איכה.

הסיפור מתנהל פחות או יותר לפי הגרסה המוכרת לנו מן התלמוד הבבלי. בר קמצא מוזמן בטעות לסעודה גדולה, ובעל הסעודה מגרש אותו ומבייש אותו לפני כולם, מה שגורם לו לתאוות נקם. אבל בגרסה של מדרש איכה קורה משהו לפני שבר קמצא מגורש סופית. נתרגם לעברית.

והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות לטובת בר קמצא, אבל הוא לא עשה זאת.

ואז, כשנזרק בר קמצא החוצה, אמר לעצמו: הם יושבים בנחת? אלשין עליהם!

האם באמת ראה רזב"א את הבזיון שגורם בעל הבית לאורח הבלתי קרוא? בר קמצא מאמין שכן, ויתכן שזה סביר. היה שם ויכוח ארוך – וכל הנוכחים ראו ושמעו.

אנו גם יכולים לדמיין כיצד בר קמצא מרים את עיניו לכותל המזרח של המכובדים, מבטו ננעץ ברזב"א, מתחנן לישועה – אבל רזב"א רק מסובב את ראשו. אולי הוא אפילו מדבר דברי תורה…

מה יכל רזב"א לעשות? ובכן, יכול היה למחות בבעל הבית. אחד מרבני דורנו המפורסמים ידוע באופן שבו הוא נוהג במצבים שכאלו: קם ממקומו, ניגש אל בעל הבית, ואומר לו: תעשה מצוה, תוותר לו!

ואם רזב"א היה סבור שבעל הבית לא ישמע בקולו, היה עדיין יכול לצאת מן המשתה ולהצטרף לבר קמצא בחוץ, כדי להיות איתו ולהראות לו ולכולם שהוא לא לבד.

אבל לא. במקום שלא היו אנשים – גם רזב"א לא היה איש!

****

הפשרן

לפי הגרסה המוכרת בתלמוד הבבלי, רזב"א מופיע בשלב מאוחר יותר. בר קמצא חוזר עם קרבנו של הקיסר, שבו הטיל מום נסתר. תוכניתו: הקרבן יידחה, הקיסר יחשוב שהיהודים מרדו בו, ואז התוצאות הנוראות שבאמת היו אחר כך. המלחמה. החורבן.

וחכמים ידעו מה הוא זומם! והיתה להם דילמה. היו שרצו לקבל את הקרבן הפסול משום שלום מלכות, כדי לא לגרום למה שבאמת קרה אחר כך. רזב"א מתנגד. להביא קרבן פסול? לא!

האפשרות האחרת היא – מי שאינו מכיר יופתע ויזדעזע – להרוג את בר קמצא. זה צעד קיצוני, אבל נזכור שכבר לא מדובר רק באיש פגוע עד עמקי נשמתו ובצדק אלא במי שרוצה להציג את עם ישראל כמורדים ולסכן את חייהם וגם לחסל את המקדש. בהלכה זה נקרא רוֹדֵף. וְרוֹדֵף מצוה להרוג.

ושוב רזב"א מתערב: אין לו התנגדות להרוג רודף, אבל עלולה לצמוח טעות בהלכה. יחשבו שהעונש על הטלת מום בקרבנות הוא עונש מוות…

וחכמים הסכימו איתו ולא עשו כלום. והסוף ידוע לנו. לכן יש את צום תשעה באב.

על זה אומר גדול האמוראים של ארץ ישראל, רבי יוחנן:

ענוותנותו החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

הפשרנות וההימנעות של רבי זכריה בן אבקולס, שלא היה איש במקום שצריך למחות נגד ביוש, והיה איש במקום הלא נכון, והכריע לטובת הימנעות ואי התערבות – נחשבות בעיני האמוראים לגורם של החורבן לא פחות מאשר הבושה שגרם המארח לבר קמצא והמלשינות של בר קמצא עצמו.

להיות איש: להיות ער למתרחש, לקבל אחריות, להגיב באופן המעשי והנכון.

הרמב"ם[2] יאמר: זו מטרת הצום, ללמוד לתקן את השגיאות שגרמו לחורבן.

איך? רק להיות מודע. ואז, אם אנו רואים משהו שטעון תיקון, ויש בידנו לעזור, עלינו לעשות זאת. ואם לא, לפחות להראות שאנו עם הצד הנפגע. בימינו, למשל, לפרסם מאמר תגובה ומחאה…

וזה נכון שבעתיים לגבי רבנים ומנהיגים. אסור להם להתעלם ולשקוע במסיבת רֵעִים. תמיד עליהם להיות מוכנים להגיב על רשע ושנאת חינם: הלבנת פנים, רמאות ושחיתות, אלימות וגזענות.

נהיה אנשים!

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] תוספתא שבת (ליברמן) טז ז ; איכה רבה (וילנא) פרשה ד ג ; בבלי גיטין נו א.

[2] תעניות ה א.