עצירה למחשבה על פרקי אבות: ספוגים, נפות ואנחנו

כל אדם וכשרונותיו, וזה בא לידי ביטוי גם בבית המדרש.

מה חשבו ומה אמרו חכמינו על הבדלי הרמות בלימוד תורה, מהו האידיאל, והאם הוא התקיים אי פעם בפועל, גם בפסיקת הלכה למעשה?

ומה זה אומר לגבי כל אחד מאיתנו, היום?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

ארבע מדות ביושבי לפני חכמים:

ספוג ומשפך, משמרת ונפה.

ספוג – שהוא סופג את הכל

משפך – שמכניס בזו ומוציא בזו

משמרת – שמוציאה את היין וקולטת את השמרים

ונפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת

אנו נכנסים כעת אל בית המדרש. בראש יושב החכם כדי למסור את השיעור שלו. ולפניו התלמידים. הם כולם מרוכזים, אבל רמות ההבנה שלהם, כמו היום, הן שונות לגמרי.

במשנתנו, חכמים מציעים כאן מיון של סוגים לפי יכולת ההבנה. אבל כדי להבין על מה הם מדברים, עלינו להכיר יותר מה קורה בבית המדרש – מה זה תלמוד תורה?

כפי שהתבאר במאמר הפותח על מסירת התורה, התורה הנלמדת כוללת את פסוקי התורה שבכתב, את הנ"ך, ואת התורה שבעל פה, שהיא המסורת של ההלכות העתיקות ושל המסורות שהתווספו עליהן במשך הדורות.

התלמידים לומדים קודם כל את המשפטים של המסורת. בשלב ראשון הם ינסו להבין את פירושי המילים, את מצב הענינים (ה"היכי דמי" בלשון הגמרא), ואת הדינים העולים: מותר או אסור, טהור או טמא וכיו"ב.

ואז הם יעלו שלב. הם ינסו להבין את הסברה. סוף סוף, המשפט שנלמד במסורת הוא רק דוגמא. יש מאחוריו כללים. את הכללים האלו צריך לחשוף ולגלות.

זה אומר שהתלמידים בבית המדרש לומדים מן הרב בכמה שלבים ובכמה תחומים. ראשית, הם לומדים את הטקסט המדוייק של המסורת שבעל פה, שהרי המסורת אינה נכתבת ולכן אסור שתישכח.

ואז – את הפירוש של המשפטים.

ואז את הסברות. מה הסברה או הסברות שביסוד כל משפט ומשפט. ה-למה.

הרבנים יודעים שהפירושים שלהם הם רק הצעות אפשריות, מאמץ להבין את מה שלא נמסר במסורת. לכן ממליץ רב חסדא[1] לתלמידיו: אני רוצה לומר לכם משהו אבל מפחד שתעזבו אותי ותלכו לכם. כל מי שלומד תורה אצל רב אחד אינו רואה סימן ברכה.

ורב חסדא מתכוון למה שמוסבר כאן: הלומד מרב אחד שומע סוג אחד של סברות, אבל יתכן שעדיף לו לקבל מרבנים שונים עם כיווני פרשנות שונים. כך יתעשר עולם הסברות שלו – עד שיגיע לדרגה שהוא מסוגל להכריע בעצמו.

ועכשו, מצויידים בהיכרות זו עם בית המדרש והמתרחש בו, נבחן את דברי המשנה. התלמידים כולם מקשיבים לגרסה שהרב מלמד אותם ולהסברים שהרב אומר בפניהם. אבל היכולת שלהם והיחס שלהם לפירושים האלו שונה מטיפוס לטיפוס.

המשפך קולט הכל, אבל שום דבר לא נשאר. וי לו ומר לו ועליו נאמר שא-לוהים בעצמו בוכה על כך שהוא ממשיך ללמוד למרות שאינו מסוגל. אבל השפעתו של המשפך על המסורת אינה קיימת.

אשר לשלושת הסוגים האחרים, יש ביאור מורחב והמחשה באבות דרבי נתן[2].

דומה לספוג כיצד? – זה תלמיד ותיק שיושב לפני חכמים ולמד מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות כשם שספוג סופג את הכל כך הוא סופג את הכל.

דומה לנפה כיצד? תלמיד פיקח שיושב לפני תלמידי חכמים ושמע מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות. כשם שנפה מוציאה את הקמח וקולטת את הסולת כך הוא מוציא את הרע וקולט את היפה

למדנו כבר דבר מפתיע, למעשה מזעזע. לא כל מה שנאמר בבית המדרש, אפילו לא כל מה שהרב אומר בבית המדרש, הוא טוב ויפה. יש דברים שהם רעים. הם לא נכונים.

אסור לטעות בהבנת השלילה הזו. גם הדברים ה"רעים" הם חלק מלימוד התורה ומן המסורת! הם חשובים. הם מציגים צדדים בהבנה ובלימוד. אנו פוסקים שמברכים ברכת התורה על התורה שבעל פה, אז גם על מסורות אלו צריך לברך. גם את המסורות המוטעות האלו אסור ללמוד אותם בתשעה באב. במשפט אחד: מקיימים בהם מצוות תלמוד תורה.

אבל התלמיד הפיקח ידע שלא להסתמך עליהם וגם, כשיהיה רב בעצמו, לא ללמד אותם לדור הבא.

אבל כדי להבדיל ולקבוע צריך להיות נפה.

האידיאל הוא להיות נפה: ללמוד הכל, לחשוב על הכל, להבין את הכל, ואז לברור.

שאלה קשה מאד היא: איך תלמיד יודע שהוא באמת נפה, או שהוא כבר הגיע לדרגת נפה?

כי אם יש דבר יותר גרוע מאשר להיות ספוג הרי זה להיות משמרת.

נחזור שוב אל אבות דרבי נתן:

המשמרת מוציאה היין וקולטת השמרים – הוא מוציא את היפה וקולט את הרע.

ובהמשך יש משל חריף עוד יותר של רבי אליעזר בן יעקב:

… זה תינוק שנותנין לו מרגליות וחוזרין ונותנין לו פת – זורק את המרגליות ונוטל את הפת. חוזרין ונותנין לו כלי חרס – זורק את הפת ונוטל את הכלי חרס. לא נמצא בידו כי אם כלי חרס בלבד.

המשמרת מאמין שהוא נפה, אבל הוא לא. הוא מבטל את מה שהיה צריך לשנן ולהבין והוא מנציח את המוטעה והשטחי. את השמרים של היין, את כלי החרס שאינו ראוי לכלום.

האמנם התיאור הזה שקובע דרגות בין המסורות מתאים לגמרא שאנו לומדים? התשובה היא: כן!

הגמרא שלנו בנויה מסיכומים של פרשנויות ושל נסיונות לברר ואז להוכיח מה היפה ומה השגוי. האמוראים נבדלו זה מזה ביכולתם להציע הסברים עמוקים לעומת הסברים שטחיים. למרות שכל דברי האמוראים יקרים לנו, וכולם היו תלמידי חכמים וצדיקים והעבירו אלינו את התורה שבעל פה, לא כולם עמדו על אותה רמה. כך רב אדא בר אבא, תלמידו של רבא, נהג להקניט את תלמידי אביי במשל גסטרונומי. הסברות של אביי הן עצמות בעוד רבא מציע לתלמידיו "בשר שמן"[3].

זה לא אומר שרבא צודק בכל, ואדרבה, יש סברות שרבא למד מאביי ואימץ אותן, כפי שיש סברות שאביי שמע מרבא ואימץ אותן[4].

תלמיד חכם עשוי להיות נפה, אבל האם זה מקנה לו חסינות מטעות? ואיך יתייחסו אליו הדורות הבאים? ובכן, בשש הלכות נדחו דברי רבא מפני דברי אביי. למדן עמוק המכיר בערכו, רבי יוחנן, שכבר בגיל צעיר שיבחו רבו שהוא "מעל לדרגת אדם", גם הוא נאלץ להודות לריש לקיש שהוא, רבי יוחנן, טעה…

לכן תלמיד חכם יחזיק בשתי עמדות סותרות. מצד אחד: לסמוך על הסברות של עצמו ולקוות שהוא נפה. מנגד: לשמור על פתיחות. אולי הוא בכל זאת טועה, אולי יגלה פרכה שתאלץ אותו לחזור בו. וכמובן הוא יזדרז לחזור בו כשהוא מגלה שהוא טועה.

****

חובתנו בעולמנו

הלימוד של המסורת והחיפוש אחרי סברה נמשך גם בדורות שאחרי התלמוד. ולכן יש לנו מחלוקות בהלכה, כי זה מתחיל, פעמים רבות, ממחלוקת בסברה: כמו מי ראוי לפסוק ולמה, ומה ההגדרה והסברה שאותה יש לבחור למסקנה.

ועם זאת, ככל שאנו מתקרבים לתקופתנו, יש רתיעה בין תלמידי החכמים מהפעלת היכולת שלהם למצוא סברה ולהסתמך עליה. דוגמא קיצונית לגישה החדשה שמתנגדת לנסיון להבין ולהציג סברה מנוסחת בידי ר' חיים מבריסק. לומדים היטב את ה"מה" של הסוגיה, לא את ה"למה".

וזה מוביל לכך שתלמידים ותלמידי חכמים מצפים מעצמם להיות ספוגים, ללמוד את כל השיטות, ולא לנסות להכריע ביניהן.

יש יוצאי דופן, כמו החזון איש, כפי שניכר בכל חיבוריו, ויש שרואים לעצמם חובה ללמוד את השיטות שנאמרו לפניהם, כולן יחד, בלי להעניק יתרון לאחת מהן, וכאשר יידרש התלמיד חכם לפסוק, הוא ינסה למצוא תשובה הלכתית שמתחשבת בכל השיטות, כי מי יתקע ראשו בין ההרים ומי יקח על עצמו להכריע. ורק בשעת הדחק, במקום הצורך, רשאי תלמיד חכם מוסמך להסתמך על שיטה אחת ולהתיר לשואל לא לחשוש לכל הדעות כולן. זוהי דרכו של בעל המשנה ברורה.

הספוגיות הופכת בדורנו לְמַעְלָה, לדרישה בלימוד וגם בפסק.

אבל הספוגיות אינה מעלה ואינה דגם לחיקוי. היא מבטיחה את הופעתם של תלמידים ותיקים, אבל מה שדרוש הוא תלמיד חכם פיקח, שמסוגל למצוא סברות שראוי להסתמך עליהן.

איך צומחים תלמידי חכמים כאלו זה נושא לפעם אחרת. אבל לעת עתה הכרנו את סוגי הלמדנים בבית המדרש, את האופן שבו הלימוד מתנהל וכיצד מתחלקים סוגי התלמידים לפי כישוריהם ולפי המוכנות שלהם להסתכן בלמצוא סברות. כעת אנו מבינים את העול הכבד המוטל על תלמיד חכם שרוצה ויכול להיות חלק ממסירת התורה ובעיצוב ההלכה. האם הוא הגיע לדרגת נפה?

רב, אבי התורה של של ישיבות בבל[5], ביטא את העול, המתח והפחד, בדרשה מפורסמת.

הפסוק במשלי מזהיר את הלומד מפני פיתוי של אשה זרה: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ.

אבל רב דורש זאת לענין הדילמה בין שתי טעויות. קפיצה להוראה בטרם עת –  מול רתיעה מנטילת אחריות.

מהו שכתוב: כי רבים חללים הפילה? – זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה

ועצומים כל הרוגיה – זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה

בדורנו חיוני להדגיש: מי שהגיע לדרגה של נפה, גם לא באופן מושלם, חייב למלא את חובתו המיוחדת ולהפוך למורה ופוסק! מי שיכול להיות נפה, אסור לו להיות ספוג!

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] עבודה זרה יט א-ב

[2] אבות דרבי נתן נוסחא א פרק מ

[3] בבא בתרא כב א.

[4] שבת עא א, קלג א, מדרש הגדול ויחי סוף טז במעשה דרבי אלעזר בן פדת לאחר פטירת ר"ל. כתובות נד ב. עירובין כד א.

[5] משלי ז, כו , עבודה זרה יט ב