עצירה למחשבה על פרקי אבות: עשו סייג לתורה – פירוש פילוסופי לפרקי אבות
שנינו: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה
הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:
(משנה מסכת אבות פרק א משנה א).
המשנה מציגה רצף: שרשרת מסירה, שמוליכה ממשה רבנו אל אנשי כנסת הגדולה. מעט מאד ידוע עליהם ורבות התיאוריות אולם אלו הם מנהיגי וחכמי הדור של ראשית בית שני.
כאן נעסוק באמירה השלישית: עשו סייג לתורה. כלומר: בנו גדר מסביב לתורה כדי להגן עליה.
מה זה אומר? שעם ישראל זקוקים לעזרה כדי לשמור את התורה בלי להיכשל. וזה התפקיד של החכמים, להוסיף כללים והגנות כדי שבני ישראל לא ייכשלו.
יש כאן מסר פסימי. למרות שהתורה היא א-לוהית, מתברר שלא קל להינצל מעבירות. מה זה אומר על האדם? מה זה אומר על התורה? ואם ליהודים קשה לשמור את התורה, איך סייגים יעזרו בכך?
אלפי שנות היסטוריה מעידות כי עם ישראל נכשל שוב ושוב ושוב, גם בעבירות החמורות ביותר כמו עבודה זרה ושפיכות דמים וגילוי עריות, אשר בגללן חרב הבית הראשון וגלו ישראל, וגם בעבירות נוספות. מצד שני, האם הסייגים שאנשי כנסת הגדולה הציעו כדי להגן על שמירת התורה באמת הועילו? מצד שלישי, אולי בלעדיהן היה יותר גרוע.
הפעם מצורפים שלושה מאמרים על האופן שבו התפרשה וקויימה הוראה זו בדורות הבאים:
חכמים מנצחים את המנהג העממי: הסייג הראשון שאפילו לא תועד במשנה…
מה שלא הולך בטוב הולך בכוח: הרחקות, איסורים וקנסות
עורמת התבונה: סייג נסתר
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
הסייג הראשון בהיסטוריה: חכמים מנצחים את המנהג העממי
התיעוד הראשון למעורבותם של חכמים בעשיית סייג לתורה הוא מימי בית שני, בתקופת החשמונאים, והוא אינו מופיע כלל במשנה.
מגילת תענית[1] היא חיבור קצר, כתוב בארמית, מסודר לפי לוח השנה: רשימה של מועדים שבהם קרו דברים טובים ולכן נאסרו ימים אלו בתענית והספד. זה החיבור המוקדם ביותר שמייצג את הגישה הפרושית – להבדיל מכתות כמו הצדוקים – שיש בידנו היום והוא היה גם לפני חכמי המשנה והתלמוד, לצד כתבי הקודש.
העימות בין חכמים לבין הציבור שהסתיים בנצחון ההלכה הוא מן התקופה החשמונאית המוקדמת. אין לנו אלא משפט אחד:
בתלתא בתשרי אתנטלת אדכרתא מן שטרא. (בג' תשרי נלקחה האזכרה – כלומר של שם א-לוהים – מן השטרות).
הסכוליון הוא פירוש על הנוסח המקוצר של מגילת תענית ובמשך הזמן הוא הפך לחלק בלתי נפרד ממנה. הפירוש של המשפט המקורי הקצר כולל כמה משפטים שמנהירים את הקשר להנחיה שהורישו לנו חכמי כנסת הגדולה.
הסיפור מופיע בשתי גרסאות לא זהות כיון שגם הסכוליון הגיע אלינו בשתי גרסאות שונות, שאוחדו לנוסח כלאיים. בשתי הגרסאות יש ארבעה שלבים והמעוניין בגרסאות המלאות ובפרטים יוכל לעיין במהדורת נעם עמ' 94-95. אנו מביאים את מה שחשוב לענייננו.
הגזירה: מלכות יון הרשעה, כלומר השלטון של אנטיוכוס, גזרו שמד וזה כלל לכתוב בשטרות שלא יהיה חלק ל(שונאי) ישראל בעולם הבא.
הנצחון: כשניצחו בית חשמונאי ביטלו כמובן את התוספת הזו.
מנהג העם בהודאה: היו כותבים שם שמים בשטרות: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון. (כמובן, בלי המקף!).
המנהג העממי בוודאי ביטא את תחושת ההודאה והוא גם נעשה מידה כנגד מידה. הכובשים ציוו לכתוב את כפירתם בשטרות ואנו כותבים את הגאולה ומציינים את כהונתו של הכהן הגדול.
(יצויין כי יש סבורים שהתוספת נעשתה בידי החשמונאים עצמם, אולי בידי יוחנן, ואכן באחת משתי הגרסאות של הסכוליון נאמר ש"התקינו שיהיו כותבים". ולפי זה היה כאן מאבק בין חכמים לבין הנהגה מבית המלך. ההבדל בין שתי הגרסאות לפירוש זה הוא שחכמים לא רק התמודדו עם בעיה שזיהו אלא גם נקלעו לעימות עם בית חשמונאי, שאכן הוביל לתוצאות איומות בהמשך אבל מבחינתנו העיקר הוא התפקיד שחכמים ממלאים: ניטור הנהגות בעייתיות).
חכמים עושים סייג: והרי אדם נוטל שטרו שהוא פרוע וזורקו לָאוּר (לאש) או לאשפה…
והתקנה היתה כפולה: גנזו את השטרות הישנים ותקנו מעתה שלא ייכתב שֵׁם בשטרות.
רקע הלכתי: מה היה החשש? ובכן, שטרות הם ראיה שמוסר הלווה למלווה. כאשר הוא פורע את החוב, הוא לוקח את השטר בחזרה. ומה יעשה בו? כמובן הוא לא ישאיר אצלו את השטר שמא ילך לאיבוד (וגם אי אפשר להשתמש בו שוב). יתכן שישליכוהו לאשפה (דבר לא חכם שכן אפשר שיימצא וישמש לרמאות, אבל אפשר שמחקוהו לפני שזרקו) ויתכן שישליכו לשריפה. בין כך ובין כך, שֵׁם א-לוהים שהוא בן שתי אותיות, א-ל עליון, בא לידי ביזיון.
ראוי לציין כי אין חובה מפורשת בתורה שבכתב לנהוג כבוד באופן מסויים בשם א-לוהים הכתוב וכן אין איסור למחקו אולם חז"ל דרשו את האיסור והוא חלק מן התורה שבעל פה. לפי המבואר כאן, האיסור הזה קדום מאד, מראשית בית חשמונאי אם לא קודם לכן, אם כי אפשר שהדין נדרש וחודש אז לאחר שכתיבת השֵׁם הפכה לנפוצה ואז היה צורך לדון בדבר.
כאן עלינו לשים לב לשתי נקודות הנוגעות לענייננו:
לא ידוע לנו כמה זמן עבר מהרגע שבו חכמים ניגשו לתקן את תקנתם ועד לזמן שהיא התקבלה. אבל אפשר להבין שזה לא היה מייד. סביר לשער שבני העם, שאינם תלמידי חכמים, לא התרגלו בנקל לוותר על התוספת לשטרות. הלא כל כולה לא נועדה אלא לציין את הנס של ההצלה ולהודות עליו!
גם עבור חכמים זה לא היה טריוויאלי שעלה בידם להעביר את המנהג העממי הבעייתי. ולכן היום שבו נקבע הדבר (ואיננו יודעים איך הוא נקבע) הוא גם יום שצויין במגילת תענית ועל ההצלחה הזו היה ראוי לקבוע יום תודה בפני עצמו!
כיצד הצליחו חכמים לבטל את המנהג העממי? בימים ההם הכנת שטרות היתה מופקדת בידי סופרים כלומר כותבים מקצועיים, שידעו לכתוב ולקרוא, היו מצויידים בטכנולוגיה המתאימה של התקופה וגם הכירו את ההלכות. יש לשער אם כן שחכמים לימדו את הסופרים להפסיק את הנוהג וגם להסביר את הביטול לפונים אליהם (יתכן שהיו כאלו שתחילה העדיפו להכין שטרות אצל הסופרים שטרם נענו לתקנת חכמים שהרי, בעיניהם, איזכור הנס היה מצוה). כאשר התקנה התקבלה אצל כל הסופרים והיה ברור שגם הדור הבא של הסופרים יקפיד על כך, אפשר היה לכתוב בלוח השנה של מגילת תענית שהמשימה הושלמה.
שאלה אחרונה היא מי היו אותם חכמים שדרשו את ההלכה, לימדו את הסופרים והחליטו על התוספת למגילה. אין לנו שמות אבל הביטויים שמתארים אותם הם מעניינים וחשובים לנושא שלנו.
יש לנו שתי גרסאות שככל שהן קצרות, הן מעניינות.
בנוסח אחד נאמר:
אמרו חכמים ז"ל: אפשר שיכתב שם שמים בשטרות? נמנו עליהם וגנזום. יום שגנזום עשאוהו יום טוב.
והנוסח השני:
כשראו ב"ד שאדם נוטל שטרו כשהוא פרוע וזורקו לאור או לאשפה תקנו שלא יכתב שם בשטרות.
לפי הנוסח האחד, היו אלו "חכמים" שעסקו בכך.
לפי הנוסח האחר, היו אלו בית דין והשימוש בראשי תיבות מעיד כי המונח "בית דין" כבר היה שגור אצל הכותבים (אם כי יתכן שהקיצור החל רק עם העתקת המקור).
לפי הנוסח האחד הדברים נאמרים דרך כלל. לפי הנוסח האחר, הארוך יותר, יש תיאור של מה שעלול לקרות.
אין הבדל מעשי בין שתי הגרסאות אלא באופן שבו מדווחים על מה שהיה. ובכל זאת, יש המדווחים באופן כללי ויש המפרטים.
לפי הנוסח השני "תקנו" שלא יכתב השם בשטרות. לפי הנוסח הראשון, "נמנו עליהם" – מונח שמוכר לנו ממקורות מאוחרים יותר, בהם בית דין גדול או מועצת החכמים מתכנסים, מצביעים ומאשרים את ההחלטה ברוב. יתכן כמובן שזה תיאור אנכרוניסטי (כלומר נוסח בלשון מאוחרת לפי ההליכים המוכרים רק מאוחר יותר).
ועדיין לפנינו דוגמא מופתית של המעורבות של חכמים במה שקורה בציבור. חכמים עוקבים אחרי המתרחש, וכאשר הם מאבחנים בעיה, הם גם בוחרים פתרון ומיישמים אותו על ידי תקנה, ואף בוחנים שהתקנה מתקבלת ואף רואים לנכון, במקרה זה, לציין זאת ביום טוב ברשימת הימים הטובים של התקופה.
חכמים, כמו אנשי כנסת הגדולה עצמם, נושאים באחריות למתרחש בעם וחלק מתפקידיהם הוא לתקן טעויות ולמנוע עבירות על ההלכה. וזו העדות המוקדמת ביותר שיש לנו לכך.
***
[1] בידנו מהדורה מדעית מפורשת בקפידה, דוגמא מופתית של מחקר תורני בידי ורד נעם, "מגילת תענית", יד בן צבי. כל החומר וההפניות הם משם ולשם.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
הרחקות, איסורים וקנסות
האיסור הקדום ביותר שתיקנו חכמים כסייג ונזכר במשנה מופיע ככל הנראה ברשימה של תקנות חכמים המופיעה במסכת שקלים[1].
ברשימה של מצוות ותקנות וזמנן הקבוע להם מופיעים צרכי רבים.
באחד באדר משמיעין על השקלים [– מזכירים שצריך לתרום בקרוב את הסכום של מחצית השקל למקדש
ועל הכלאים – לא נחשדו ישראל על זריעת כלאים, צירוף אסור של צמחים, אבל אפשר שעלו צמחים שונים מאליהם או שהתפשטו והתקרבו ואסור להשאירם כך למרות שזה קרה מעצמו.
בחמשה עשר בו … מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים
ועושין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות – זו רשימה של צרכי ציבור, לצרכים "דתיים" ולצרכים כלליים, שנעשית בתקופה האמורה.
ויוצאין אף על הכלאים – בשלב זה חכמים שולחים שליחים שיבדקו את המתרחש בשדות. ומה קורה שם אם מצאו איסור? את זה מתאר רבי יהודה בהיסטוריה שהכיר.
אמר רבי יהודה: בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם
משרבו עוברי עברה – היו עוקרין ומשליכין על הדרכים
התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה
לפי רבי יהודה, יש עבריינים והיו שלושה שלבים בענישתם עד להפקר של כל השדה או יבוליו.
המשנה מגלה לנו כי האחריות "עשו סייג לתורה" מחייבת את האחראים, בית הדין הממונה על הציבור בכלל, כגון בימי רבן גמליאל, או שמא בתי דין מקומיים, לשלוח שליחים שיבדקו עמידה באיסורים. זה אומר שיש מנגנון שיטור פעיל, וזה כמובן מחייב תקציבים, שנגבו כמסתבר מן התושבים במקומותיהם.
ועוד אנו למדים כי הציבור אינו תמיד נענה להלכה או אפילו לתמריצים של חכמים.
ועוד אנו מגלים כי חכמים מעצבים את תקנותיהם ומתאימים אותם לפי צרכי הזמן והמקום. אם מתברר כי תקנה קלה אינה מספיקה, חכמים מתקנים גזירות חמורות יותר – עד הפקעת ממון של העבריין ואפילו אותו ממון שלא היה בו חטא.
חכמים מעדיפים להסתפק בגזירה הקלה ביותר ורק אם אין הדברים נשמעים וצריך לחזקם הם יטילו סנקציות קשות יותר – וגם זה בהדרגה ובמתינות ככל האפשר.
כיון שאנו עוסקים כאן באיסורים וקנסות שנועדו למנוע כשלון, נצרף לרשימה שתי דוגמאות מתחומים אחרים, שגם בהם מצאנו החמרות ואיסורים.
המשנה ביבמות דנה באשה שנותרה עגונה ואז שמעה שבעלה מת וזה אומר שהיא כעת אלמנה. האם היא רשאית לסמוך על המידע הזה[2]?
האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך וניסת ואחר כך בא בעלה – תצא מזה ומזה
וצריכה גט מזה ומזה ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות לא על זה ולא על זה
אם נטלה מזה ומזה תחזיר
והולד ממזר מזה ומזה
עד כדי כך! מדוע?
הדיון בתלמוד מורכב מאד ויש בו אוקימתות – סיפורי נסיבות – שונים. אולם המהלך הסופי מובא בידי רבי זירא:
מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה
לא ליחמיר ולא ליקיל?
משום עיגונא אקילו בה רבנן
ללא קשר לנסיבות המדוייקות שבהן נאמר הכלל הזה, הוא מראה לנו מנגנון שמשלב בין היתר לבין המחיר שנגבה על שימוש מופרז שבו. אכן אפשר היה להחמיר על האשה ולא להתיר לה להתחתן שוב אבל אז מה יעלה בגורלה? נניח שיש עד אחד שטוען שבעלה מת – עד אחד נאמן באיסורין להקל. החומרה בסוף נועדה להרתיע סוגי נשים שיזלזלו וימהרו להינשא שוב גם אם יש מקום לפקפק במידע.
בסוגיה אחרת, שגם היא עוסקת במצבי ספק במקרה של גט, מציע רבא את החלוקה המקובלת היום בשם "פעמון גאוס"[3]: יש נשים צנועות שלא ירצו להתחתן גם בשעה שיש להן היתר, ובסוגיה ההיא – גט. ויש פרוצות שימהרו להינשא שוב מתוך התקוה הבלתי מוצדקת שקיבלו גט וזה לא נכון. הן המיעוט, אבל יש מקום להחמיר עבור רוב הצדיקות והבינוניות משום המיעוט של הפרוצות והמזלזלות.
הסייג בסוגיה של עגונה מופיע רק בסוף, בתור אפשרות, אבל זו סנקציה שמופעלת לעתים ונוכחותה אמורה לפעול כדי לרסן את השימוש בהיתר במקומות שבהם היה צריך להיזהר יותר. וקשה להעלות על הדעת סנקציה קשה יותר מזו שמובאת ברשימה העונשים במשנתנתו, שנקבעת עבור האשה שנישאה מחדש בפזיזות.
הדוגמא האחרונה שלנו להחמרה ולקנס מופיעה בימי האמוראים בבבל, שם רב מגלה כי האוכלוסיה אינה מכירה כללי כשרות בסיסיים[4].
עם ירידתו לבבל, נקלע רב אל טטלפוש. שם שמע שיחה בין שתי נשים, ואחת שואלת את חברתה: כמה חלב צריך כדי לבשל כמות מסויימת של בשר? כמובן, זה איסור תורה לבשל בשר בחלב אלא שבאותו מקום היהודים אפילו לא הכירו את האיסור הזה!
מה עושה רב? הוא אוסר עליהם לאכול כחל, עטין הפרה, שיש בו שאריות חלב. יש הסברים שונים, אוקמיתות שונות, לאופן שבו החמיר רב באיסור שלו, אבל יש לשים לב לרעיון היסודי: כדי לחנך את הציבור להתרחק מאיסור בשר בחלב, רב, לפי הסיפור, מחדש להם איסור שאינו קיים!
על כך נאמר כמבוא לסוגיה:
רב – בקעה מצא וגדר בה גדר. גדר היא מילה נרדפת ל"סייג".
מה הבעיה ומה הפתרון? אותם יהודים של טטלפוש מעוניינים לשמור מצוות אלא שהם בורים ועמי הארצות עד כדי כך שאינם מכירים איסור בסיסי בתורה. רב אינו מספק בכך שילמד אותם את דיני הכשרות האלו, אלא אוסר להם דבר נוסף.
האם האיסור המחודש נאמר לאחר שרב לימד אותם את הדין של בשר בחלב, אבל לא רצה להשאיר להם את ההיתר לאכול את הכחל שמא שם לא ידעו להיזהר כמו שצריך? או שרב פתח בהטלת איסור על דבר מותר בכל מקום כדי לוודא שהאיסור של בשר וחלב יעשה רושם?
לפי הגישה הראשונה, הטלת האיסור על כחל אינה חלק מן המאמץ החינוכי להעברת איסור בשר בחלב לציבור המקומי. זה צעד נוסף על הלימוד של ההלכות כיון שגם אם לומדים שם סוף סוף את ההלכות, עדיין לא ידעו להיזהר בכחל כמו שצריך. זה אכן האופן שבו רש"י מפרש את הסוגיה.
לפי הפירוש הזה, גם כאשר יש היתר בתחום הלכתי, אבל הציבור לא ידע להקפיד על התנאים הנדרשים להנות ממנו, יש לפרסם שהדבר אסור ובכך להציל את הציבור מכשלון אפשרי, גם במחיר של אבדן היתר. זאת למרות שזו טעות ועוול לאסור את המותר.
אבל אפשר לפרש זאת באופן נוסף, וכמדומה שכך נראו הדברים ממרחק היסטורי. כדי ליצור יחס של כבוד להלכה, מתחילים בכך שאוסרים דבר מותר, והזעזוע הזה יחזק את ההתרחקות הדרושה כלפי אותם דברים שהם באמת אסורים. לפי זה, יש כאן טעם נוסף להטלת איסורים: יצירת אוירה של ריחוק וכבוד כלפי איסורי התורה על ידי המצאה של איסור שלא היה ולא נברא.
בין כך ובין כך, מתעוררת כאן שאלה עקרונית. מהי סמכותו של רב לאסור על בני המקום את האיסור החדש שלו? כאשר אמרו אנשי כנסת הגדולה שצריך לעשות סייגים במקום הצורך, למי ניתנה הסמכות – והחובה? רב הוא אדם אחד, אם כי מדובר באחד מתלמידי החכמים הגדולים של התקופה. הוא מתקן תקנה מקומית. האם מכאן אפשר ללמוד שתלמיד חכם במקום מסויים יכול להחמיר רק על אותו מקום והכל חייבים לציית לו אך החומרה היא מקומית? זה אומר שהגזירה שלו תפצל את העולם היהודי לשנים: במקום זה בלבד נוהג איסור ובכל מקום אחר ינהגו היתר, כפי שראוי לפי ההלכה.
ומה יקרה בדורות הבאים, אם וכאשר ילמדו הציבור לדקדק יותר בהלכות בשר וחלב? האם האיסור של רב יישאר בתוקפו?
יש לציין כי לפי אגרתו של רב שרירא גאון, המציגה את תולדות ההלכה וחכמיה, רב לא רק נקלע לאותה עיר, אלא נשאר באיזור והקים בה את הישיבה שלו. הוא בחר להישאר באיזור זה דווקא כדי לחזק את ידיעת התורה. לפי הנתון הזה נפתחות אפשרויות חדשות לקריאת המסורת על הסייג שיצר רב. הוא לא הורה את האיסור על כחל ונסע לדרכו. הוא נשאר באותו מקום. האם האיסור על כחל נאמר מייד לאחר בואו כאשר שמע את השיחה, ורק לאחר מכאן נשאר כדי להקים ישיבה? או שמא רב אמר את האיסור לאחר שהחליט להישאר, במקביל להקמת המוסד שיפיץ תורה? כרגיל בסוגיות, ייתכנו פירושים שונים ואף סותרים שמקרינים על טיב האיסור שחידש רב וממילא על הדגם של שימוש באיסור כדי לחנך.
***
[1] משנה שקלים פרק א משנה א – ב
משנה יבמות פרק י משנה א, יבמות פח א
[3] כתובות ב ב ואילך.
[4] חולין קי א
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
עורמת התבונה: סייג נסתר
הרעיון של "עשו סייג לתורה" הוא למנוע כשלונות בהלכה דרך יצירת איסורים והרחקות. אך לפעמים ניתן להגיע לאותן תוצאות בדרכים אחרות.
ארבע הדוגמאות הבאות מציעות הסבר – סברות – לדינים מפורסמים. אולם בשום פנים ואופן לא ניתן לומר שההסברים האלו ודאיים. הם אפשריים ולדעת כותב שורות אלו – אף מסתברים. חלקם נאמרו בידי פרשנים וחוקרים. חלקם הם פרי מחשבתו של הכותב.
וכולם מדגימים כיצד חכמים משיגים את המטרות החינוכיות שלהם בדרכים עוקפות.
****
סנדל מסומר
שנינו[1]:
לא יצא האיש בסנדל המסומר
שמו הלועזי: caliga. המנעל המסורתי של חיילים רומים.
מדוע נאסר הסנדל המסומר? האמוראים מתלבטים בכך. יש הקושרים את האיסור למעשה שהיה בימי המרד, כאשר יהודים הסתתרו במערה, ראו סימני הליכה של הסנדל וסברו בטעות שהאויבים מגיעים, נדחקו להימלט ורבים מתו בדוחק. זה גם ההסבר המצוטט ביותר אבל קשה להבינו: האם האיסור הוא כדי למנוע תקרית דומה? אם כן, הוא שייך רק בדור של מרד ומלחמות (אם כי יש לדון אם איסור שנגזר פוקע כשאין בו צורך. וכן שואל ומשיב הירושלמי:
מכיון שעבר השמד יהא מותר?
לא עמד ב"ד וביטל
בביטול גזירות נדון בפרק אחר.
בירושלמי מובא הסבר נוסף, דומה, לפיו קולו של הסנדל או מראה הסנדל יוצר מתח וזה משפיע לרעה על נשים הרות ואף גורם להן להפיל.
ועדיין שאלה אחת מטרידה ביותר. יהיה ההסבר מה שיהיה, מדוע הגזירה היתה רק על נעילת הסנדל המסומר בשבת? אם זה סיכון, הסיכון קיים גם בימות החול.
ושוב, גם את זה שואל הירושלמי.
מעתה אפילו בחול?
לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין, חד לחולא וחד לשובתא
ובעברית: אין בני אדם מחזיקים שני זוגות סנדלים, אחד לחול ואחד לשבת.
וזה ההסבר: מן הראוי היה לגזור איסור על הסנדל גם בשבת וגם בחול, אבל חכמים ראו שהמטרה תושג אם הגזירה תהיה רק בשבת, כי ממילא, כיון שאין אדם יכול להרשות לעצמו שני זוגות סנדלים, הוא יוותר על הסנדלים המסומרים שאינם בני שימוש בשבת.
למדנו: חכמים מבקשים לעשות סייג לתורה ולאסור סנדל מסומר, אבל גזירה ישירה לא תתקבל בקלות. לכן הם מעדיפים לגזור גזירה פחותה כיון שהיא תשיג אותן תוצאות.
והנה עוד כמה דוגמאות.
במוצאי יום הכיפורים עורכים הבדלה ומברכים על נר כמו בכל מוצאי שבת אבל דווקא על נר שדלק מערב יום הכיפורים ולא נר שהודלק מחדש[2].
כדי שיהיה נר שידלוק במוצאי יום הכיפורים צריך להכין שמן ופתילה ובית קיבול שיחזיקו מעמד מלפני כניסת יום הכיפורים ועד לצאתו ולהבדלה. זה אומר יותר מעשרים וארבע שעות! נר רגיל בזמנם היה דולק זמן קצר, ולכן השתדלו לחזור כמה שיותר מהר מבית הכנסת ולא להתעכב בדרשה כדי שיוכלו לאכול מייד, באור. וחכמים גזרו שהאוכל יהיה מוכן לפני השבת עבור סעודת הלילה שמא האשה תראה שהנר עומד לכבות ובעלה לא הגיע והאוכל טרם מוכן ולכן תחלל שבת כדי לזרז את הכנתו.
אם כן, מדוע הטריחו חכמים את עם ישראל להשקיע כה הרבה בנר שאין בו צורך כלל?
נאמרו כמה הסברים לכך אבל דומה שהטעם האמיתי הוסתר. יום הכיפורים אינו כשאר ימים – הוא יום צום. וצום עלול להביא לידי סכנה, לילדים או למבוגרים. כמובן, בשעה שיש חולי מחללים שבת עבור החולה, אבל גם אם ברור שמותר להדליק נר עבור חולה ביום הכיפורים, זה לוקח זמן. לכן רצו חכמים שידלק נר כל יום הכיפורים, כדי שגם בלילה, בכל השעות, יהיה אור זמין.
ומדוע לא הסבירו זאת? מפני שאדם חס על ממונו, ואם יגלו את הטעם, התגובה תהיה: אין מה לפחד. כולם בריאים וגם אם ח"ו יהיה משהו, נוכל להדליק נר. אבל חכמים רצו למנוע סכנה ולהבטיח זמינות מיידית של תאורה וטיפול.
הדרך להשיג את התוצאה הזו, של נר שידלוק גם בלילה, היתה לחייב לברך על נר ששבת במוצאי יום הכיפורים…
לפנינו אם כן, שוב, סייג שמושג באופן עקיף.
נטילת ידים מוכרת בעם ישראל ומיוחסת בתלמוד לשלמה המלך. בעולם שבו אין עדיין ברזים, יש שתי דרכים לנקות את הידים במים. האחת היא להשתמש במים עומדים בכלי והשניה, זו שבחרו חכמים, היא לשפוך את המים מן הכלי על הידים. זה הבסיס לכל הדיונים במסכת מיוחדת המוקדשת לנושא וזו ההלכה עד היום הזה.
מדוע?
הטעם נראה, שוב, ברור. חכמים ביקשו להבטיח את נקיון הידים ותלו זאת בטהרה מטומאה, למרות שטהרה כזו היא ענין רק לכהנים. חכמים גם הבינו שאם יחייבו לרחוץ ידים בני אדם ינסו לחסוך – בעולם שבו מקור המים הוא הבאתם ממרחק וזה עולה במאמץ או בכסף – וישמרו את המים לשימוש חוזר. מים שהשתמשו בהם לניקוי כמה פעמים כבר אינם נקיים. להפך, הם יכולים לזהם עוד את הרוחץ. לכן תיקנו שטהרת הידים תתבצע דרך שפיכת המים מהכלי. אי אפשר יהיה לשמור אותם לפעם נוספת…
הדוגמא האחרונה שלנו היא בדיני מצת מצוה[3].
במשנה למדנו כי בית שמאי מצריכים סוכה שנבנתה לשם מצוות סוכה ובית הלל מתירים. בירושלמי אמרו:
אף במצה כן. מצה הישנה תפלוגתא דבית שמאי ודב"ה.
א"ר יוסה דברי הכל היא. מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר בריא שלא דיקדק בה
לפי הדעה הראשונה כפי שנחלקו בסוכה ישנה, שבית שמאי פוסלין ובית הלל מתירין, כך נחלקו גם במצה. מצה ישנה, שנאפתה לא לשם פסח אבל בתור מצה, אסורה לפי בית שמאי אבל מותרת לפי בית הלל.
לפי הדעה השניה, של ר' יוסה, בית הלל מודים שמצה ישנה שלא נאפתה לשם הפסח פסולה. מדוע? מפני שלא חשב עליה לשם פסח ולא דקדק בשמירתה.
לפי שיטה זו, הכלל שמחייב לאכול מצת מצוה, כלומר מצה שהוכנה לשם מצוה, לא בא אלא כדי להבטיח שהכנות המצה ייעשו מתוך הדקדוק הדרוש למנוע החמצה.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] משנה שבת פרק ו משנה ב, פירוש ספראי שם. ירושלמי שבת ו ב. שאול ליברמן ב"יוונים ויוונות בארץ ישראל".
[2] פסחים נד ב, רמב"ם שבת כט כז.
[3] משנה סוכה א א ירושלמי א ב.