עצירה למחשבה על פרקי אבות: רגעים של פטרונוס

לרבי יהודה הנשיא יש עצה פשוטה לחיים טובים: בחר את המעשה הבא שתוכל להיות מרוצה ממנו, שאחרים יהיו מרוצים ממנו, שא-לוהים יהיה מרוצה ממנו.

כן, אני צריך לחשוב גם על עצמי, על הזכרונות שיהיו לי מן הרגע הבא.

איך זה קשור לסדרה הפופולרית של הארי פוטר?

ואיך החיים שלי יכולים להשתנות אם אני זוכר את הכלל הפשוט של רבי יהודה הנשיא, שינוסח כאן באופן פופולרי בתרגום ל"ראולינגית"?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

רבי אומר:

איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?

כל שהיא תפארת לְעוֹשָׂהּ (למי שעושה אותה)

ותפארת לו מן האדם

השפה, יש לומר, היא קשה. אבל זה לא מחסום בלתי עביר.

ביאור קצר: רבי מציג את השאלה האם ניתן למצוא כלל-מדריך, שיאפשר לנו לקבוע תמיד מה המעשה הראוי ולדעת לבחור נכון בין האפשרויות הפתוחות בפנינו בכל רגע ורגע?

הנה תרגום לעברית יותר מודרנית, בלשונו הקצרצר של רבנו המאירי:

שיבחר האדם במעשה שיהא באותו המעשה נחת רוח לשמים ולבריות.

שאלה מתבקשת: האין זו הזמנה לשיקול תועלתני, אנוכי אפילו? ובכן, אולי כן. ולא רק המאירי סבור כך.

הדרך שיבור לו האדם השלם… שיעיין וישקול שיהיה כבוד או תועלת לעצמו מצד עצמו, כותב רבי מתתיה היצהרי, וגם מוסיף, שיהיה גם תועלת וכבוד לו מזולתו.

וזה מחייב התבוננות ומחשבה. בלשונו: שהוא בעצמו (המתלבט) מכיר שהיא (החלטתו) מפוארת.

העיון שלנו יוסיף היבט שאינו מוזכר במפורש בדבריהם. מהי התועלת ארוכת הטווח שאדם יכול וצריך לשאוף אליה? איך מוצאים אותה?

****

פירוש הארי פוטר לפרקי אבות

מי לא שמע על הארי פוטר, הילד הקוסם, גיבור סדרת הספרים של ראולינג? בלי יותר מדי ספוילרים, הארי היתום, שהוריו נרצחו בידי המכשף הנורא שאסור להזכיר את שמו, מגלה רק בגיל 11 שהוא קוסם, ומגיע ללמוד בבית הספר לכישוף של הוגוורטס, שם הוא ייאלץ להתמודד עם וולדרמורט הרשע ועושי דברו עד לסוף שלא נגלה מהו.

בספר השלישי, הארי פוגש את היצורים המפחידים שנקראים דמנטורים, או "מדכאים". המדכא הוא יצור לא גשמי, שניזון מסבל אנושי. כאשר הדמנטור נטפל לאדם, הוא מגלה את הזכרונות הנוראים והעגומים ביותר שלו, וגורם לו לסבל הולך וגובר.

רוב ההתמודדויות של הארי, כמו רוב העלילה, הן במישור הפסיכולוגי, וזה בולט כאן יותר מבכל מקום אחר בסדרה.

נפרש את הנמשל של הסיפור: המדכא הוא פשוט אותו כוח שמסוגל להזכיר לנו את כשלונותינו ואת בושותינו. בסדרה של הארי פוטר, זה יצור הקיים בפני עצמו. אבל הנטיה לכך קיימת בכל אחד מאיתנו, וכמובן לכל אחד מאיתנו יש במה להתבייש.

מי שמציל את הארי הוא הקוסם הטוב לופין, ומה שמציל את הארי זה הכישוף הידוע בשם "פטרונוס" – ואם זה מזכיר לכם את המילה "פטרון" אתם צודקים לגמרי. הפטרונוס הוא זכרון של רגע יפה ומאושר, שמהווה את תמונת הנגד לזכרונות האפלים שמעלה המדכא. להארי יש המון זכרונות רעים ונוראים עקב הביוגרפיה שלו, אבל הוא לומד לאתר רגעים נפלאים בזכרונותיו וזה מאפשר לו להתמודד מול המדכאים – ולנצח.

ואיך זה נוגע לכולנו? ובכן, לכולנו יש בתוכנו דמנטורים ופטרונוסים, חרטות ובושות מכאן ורגעי אושר מכאן. טוב לו לאדם שיש לו הרבה פטרונוסים וטוב לו לאדם שיש לו מה שפחות דמנטורים.

כאן אני מבקש לדון במשמעות הפסיכולוגית של שני סמלים אלו ולהמשיך לפתח הלאה את הרעיונות הפסיכולוגיים של ראולינג.

****

טיפולוגיה של הפטרונוסים

איפה מוצאים פטרונוסים? רגעים של אושר?

אם תשאלו את פרופסור חיים שפירא, הוא יאמר שהרגע השמח ביותר עבור הגבר הוא כאשר יצר לראשונה את הקשר הרומנטי עם אשתו. גם אשה רואה את הרגע הזה כמאושר ביותר – אבל לאחר שאשה ילדה היא תזכור את רגע הלידה, הרגע בו קיבלה לידיה את התינוק, וראתה את החיים החדשים שזכתה ליצור, בתור הרגע החדש הגדול ביותר.

יש חסרון אחד בפטרונוסים כאלו. הם ניתנים לנו במתנה. שום אדם אינו יכול להבטיח שיהיו לו כאלו. אפשר רק לקוות, לתת להם הזדמנות, ולנצור אותם לאחר שהתרחשו.

הנה דוגמא מוכרת מתחום הפסיכולוגיה. החויות הראשונות שיוצרות פטרונוסים הן בגיל הינקות. ואכן, מי שגדל ללא אהבת הורים מקבלים ללא תנאי, עלול להתפתח כנרקיסיסט, עם בור עמוק של חוסר, דמנטור שאי אפשר להתגבר עליו כמעט ללא עזרה חיצונית של פסיכולוג.

אבל יש סוג של חוויות מעצימות ונפלאות שהן תלויות בבחירה שלנו בלבד.

ביהדות ובתורה אנו קוראים להן: זכויות ומעשים טובים. אבל זה קיים לא רק אצלנו, אלא גם בדתות ובתפיסות אחרות, בין אלו שנולדו מתוך היהדות ובין אלו שהתפתחו באופן עצמאי, כמו בבודהיזם.

ואלו הינם פטרונוסים שאנו יוצרים בעצמנו. ולכן אנו אחראים להם ואיש אינו יכול למנוע מאיתנו להשיג אותם.

הרב דסלר מצביע על הפנומנולוגיה של מצוות צדקה. כלומר, מה חש אדם שנתן צדקה לאחר, ודווקא בהחבא, בלי שאף אחד יידע על כך, אפילו לא המקבל. הוא שמח. אבל למה, מה הוא קיבל? הווה אומר: יש לנו שמחה פנימית במעשי נתינה, חסד. וזה נכון בכל מעשה של מצוה או התגברות.

אלו הם פטרונוסים שראולינג לא חשבה עליהם.

ודווקא להארי היו כאלו. בתחילת הספר החמישי מתברר להארי שחבריו הטובים, רון והרמיוני, התמנו למדריכים של הבית שלהם בהוגוורטס. הרמיוני היא באמת תלמידה מבריקה, אבל רון? מה יש לו יותר מהארי? אין לו!

הארי מקנא. הוא בן חמש עשרה, בתקופה המבלבלת של גיל ההתבגרות, ולוקח לו זמן להתעשת, ללמוד לשמוח בשמחתו של רון.

זה הישג של ממש, שהיו משבחים גם רבנים יהודים כמו הרב דסלר וגם חכמים כמו אנשי הסטואה. אבל משום מה הארי לא זוכר את הרגע הזה כשהוא מחפש פטרונוס.

אפשר להגזים עם זה. הרמב"ם מספר[1] לנו:

וכבר ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל אחד החסידים, ונאמר לו: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך?

אמר: יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי.

וחי ה', לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז.

ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא אשים לבי אליו.

העבודה הפנימית של האדם עם עצמו יכולה להביא לרגעים משמחים אם כי לגבי האירוע הזה ותגובתו של אותו חסיד דומה שלא היה צריך לאפשר את מה שעשו לו ואף להגיב על זה. וכך יאמר הרמב"ם עצמו: לא טוב להיות כמו מת שאינו מרגיש…

נסכם: פטרונוסים בסדרת הארי פוטר הפופולרית הם בעצם סמל לרגעים מאושרים, לזכרונות טובים. ויש ביניהם סוגים שונים. יש פטרונוסים שאנו מקבלים מבחוץ, החל ברגעי האושר של הילדות ועד לרגעים של השגים וחויות משנות חיים, כמו מציאת אהבה רומנטית.

ויש פטרונוסים שהם פרי של השגים נפשיים. הם נראים פחות עוצמתיים, ואכן המידה שאנו שמחים בהם משתנה מאדם לאדם. אותו חסיד הצטיין בשמחתו על השג נפשי. זה היה הפטרונוס הגדול ביותר שלו. אבל כולנו יכולים לשמוח ברגעים של התגברות ומצוה וחסד אם רק נעניק להם מחשבה.

כלומר, כל אחד צריך להכיר את עצמו ולראות את הדרך המתאימה לו להשגת פטרונוסים.

אבל זה לא הכל, לא זה לא הכל.

**

יצירת פטרונוסים

מפתיע, אבל למרות שהארי וחבריו מחפשים פטרונוסים לקראת המאבקים שצפויים להם, אף אחד מהם לא חשב – כי ראולינג לא חשבה – על הרעיון הפשוט שאפשר גם ליצור פטרונוסים.

האם אדם יכול ליצור לעצמו פטרונוס, רגע של אושר, זכרון של טוב?

ובכן, כן, לפעמים.

קודם כל, כאשר אנו מסתכלים על זכרונותינו וחוויותינו, המקום שיהיה להם עבורנו תלוי בבחירה שלנו, בפרשנות שלנו.

נחזור לרגע אל הסדרה של ראולינג. הארי הילד בוודאי אינו יודע להתבונן ולבחור ולהתמקד במה שיפה וטוב לו. הוא גם תלוי באחרים שמעניקים לו את החוויה. רוב שנותיו הראשונות לאחר שהתייתם היו אומללות. הרגעים השמחים שלו מתחילים בתגלית שהוא קוסם, ובחויות המענגות של העולם החדש, כמו הטיול עם האגריד בסמטת דיאגון המופלאה לרכישת שרביט קסמים. זו דוגמא דמיונית אבל כמו כל הספר היא בעלת ערך סמלי ופסיכולוגי רב.

מה שנבצר מן הילד נמצא ביכולתו של המבוגר. בתור בוגרים אנו יכולים לבחור במה להתמקד ואיך לשמוח.

הנה דוגמאות מעולם התורה והמצוות.

רגעים של מצוה, כמו מצות צדקה שתיאר הרב דסלר. רגעים של התרגשות, כמו לידה של ילד, שבאמת מברכים עליה (לפי המשנה ברורה זו סברה פשוטה שמברכים גם על הולדת של בת). ובכלל, כל הרגעים של ברכות הנהנין אמורים להיות רגעים של פטרונוס, גם מצד ההנאה ככל שהיא חולפת וגם מצד שאנו מדברים בהם עם א-לוהים, אבל יש להודות שרק מעטים חווים אותם באופן כה עוצמתי.

ויש עוד השגים בתחום הרוח. הנצחונות שלנו מול רגעים קשים. התגברנו על כעס, הראינו אהבה, לא נקמנו, עשינו חסד בלי לצפות לתמורה (או שכן), הצלחנו לקיים מצוה בשמחה.

יש רגעים מבלבלים, שבהם איננו יודעים איך להגיב, האם לשמוח או להתעצב, האם לכעוס או להתגבר. זה קורה לנו בכל מיני מצבים, וזה קורה במיוחד עם הקרובים לנו ביותר: הבעל והאשה, ההורים והילדים, חברים קרובים. הקרובים ביותר הם אלו שמשמחים אותנו אבל הם גם אלו שהכי מעצבנים אותנו. אז אם אנו שומרים על פרספקטיבה, דנים לכף זכות גם את הקרובים ביותר שחטאו לנו, אנו גם מונעים פגיעה, גם יוצרים קרבה ואהבה, וגם הופכים את מה שהיה יכול להיות עימות וסיבה לחרטה מאוחרת – להישג, לפטרונוס.

קודם לא חשבנו על זה בצורה כזו? אז מה. מעכשו נדע לעשות זאת.

וזה נכון לכל תחומי החיים.

למשל, מה עם נתינה לזולת? רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, אמר: העולם הזה של חברי הוא העולם הבא שלי. אם נתרגם זאת לראולינגית, יתקבל המשפט הבא:

הפטרונוס שלי זה הפטרונוס שאני מעניק לזולתי.

****

לחיות עם חשבון נפש

מה גילינו? שהרגעים הטובים שלנו יוצרים פטרונוסים.

אבל רק אם נשים לב אליהם.

אז הנה עוד תועלת שאנו מקבלים מן המשל הלקוח מסיפורי הארי פוטר. ההשגים וההנאות והמעשים הטובים וההתגברויות שלנו – כל אלו רגעים שצריך לזכור ולשמור!

בדרך כלל הרגעים הנפלאים חולפים ואנו מלאי שמחה אבל עוברים לסדר היום והם נשכחים. זה טבע האדם.

לכן כדאי לכל אחד מאיתנו לציין רגעים כאלו לעצמו, שיהיו זמינים לנו, שלא נצטרך לפשפש ולהיזכר בהם, כפי שהארי התקשה למצוא רגעים ליצירת פטרונוס נגד הדמנטורים.

ונזכור לפני כל צומת בחיינו, שאנו רוצים שהמעשה הבא שלנו יהיה תפארת לנו, כלשונו של רבי יהודה הנשיא, שבחירה נכונה יכולה להיות פטרונוס, בתירגום לעולם הסמלים של הארי פוטר.

במשפט אחד: חיה כך שהרגע הבא שלך ייצור פטרונוס, וזכור אותו. והוא ילווה אותנו גם ברגעים קשים ובעיקר – לשכר הנצחי בעולם הבא.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] פירוש המשנה לרמב"ם אבות ד ד, דעות א א ו-ד.