עצירה למחשבה על פרקי אבות: שלוש גולגלות ושלושה סיפורים

לא נעים לפגוש גולגולת, להיזכר שהחיים סופיים. איך מגיבים שלושה אישים ידועים, המייצגים שלוש תרבויות, למפגש עם השריד של הגורל הצפוי לכל אדם?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

יש נושא שקשה לדבר עליו, מפחיד ומדכא. אבל הוא חלק מן החיים: המוות.

לא נעים לקבל תזכורת שאנו סופיים, אבל בעלי המוסר, בעמנו ובין הגויים, שיבחו תזכורות כאלו.

במשך מאות שנים החזיקו הוגי דעות ואספנים מזכרת של יום המוות הקרב ובא באופן בלתי נמנע.

גולגולת.

לפעמים גולגולת ממש, לפעמים ציור או חיקוי אחר.

המסר העתיק מימי הרומאים היה מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי. "זכור את המוות".

גם הלל הזקן ראה גולגולת. אבל לפני שנבחן את האירוע שזכה להיכלל בפרקי אבות, נראה שתי דוגמאות של התייחסויות אחרות, שיבליטו את ההבדל בין גישת אבות האומה לגישות אחרות.

****

המוות כבריחה מול הכחשת המוות

וולפגנג יוהן גתה, משורר, מחזאי, חוקר, פילוסוף (1749 – 1832) נחשב לאחד האנשים האינטליגנטים ביותר בהיסטוריה. המחזה שלו, פאוסט, המבוסס על פולקלור, הוא פאר יצירתו. בחיקוי של ספר איוב, המדען והמיסטיקאי פאוסט חפץ לגלות את מסתרי הבריאה, אך תאוות הידע שלו תביא אותו לברית עם השטן. הנפילה מתחילה בחדר עבודתו, כאשר תקוותו לידע עליון נכשלת. ואז הוא רואה גולגולת. ממנטו מורי!

מֶה פִּיךָ הִרְחַבְתָּ עָלַי, גֻּלְגֹּלֶת חֲלוּלָה

כִּי גַּם מוֹחֵךְ נָבוֹךְ, וְעַתָּה מֹחִי כָּמוֹהוּ

אוֹר יוֹם חִפֵּשׂ וּבְאֹפֶל לֵיל נִבְלַע

וּצְמַא אֱמֶת תָּעָה – אָבַד בְּתֹהוּ.

הַטֶּבַע הוּא חִידַת תַּעֲלוּמָה.

וְלֹא יוּסַר אַף פַּעַם הַצָּעִיף מִמֶּנָּה[1].

ייאוש!

שאיפותיו הגדולות הכזיבוהו. וכך, הממנטו מורי מזכיר לפאוסט פתרון קל. רעל. הקץ לאומללות!

עד כאן אפשר לסכם את חיי פאוסט בארבעה שלבים: שאפתנות-שיא לידיעה נסתרות – ייאוש בלתי נמנע – מראה הגולגולת, המזכירה את יום המוות – משאלת מוות.

הסיפור השני שלנו עתיק בהרבה ושונה לגמרי. שם מכחישים את המוות, או לפחות מנסים.

ליו-דז'ה הוא חכם סיני מן המאה הרביעית לפנה"ס. סיפורים עליו נכללים באחד החיבורים המוקדמים ביותר של הדאואיזם, זרם פילוסופי חשוב במזרח אסיה, שנלמד היום גם במערב.

אצל ליו-דז'ה אין ממנטו מורי. להפך.

בדרכו… ישב ליה-דז'ה לאכול בצד הדרך וראה גולגולת בת מאה שנים.

הוא לקח גבעול, הצביע על הגולגולת, פנה אל תלמידו בו פנג, ואמר:

רק אני וזה יודעים ששום דבר לא נולד מעולם ושום דבר לא מת מעולם. האם זו סיבה לצער? האם זו סיבה לשמחה[2]?

הנה הקריאה שלנו בסיפור. ליה דז'ה, כמו כל אדם, פוחד מן המוות. אבל שיטות ההגות של המזרח מתכחשות למוות. הן מספרות סיפור שנוגד את ההגיון הבריא. עבורן המציאות האמיתית הפוכה מזו שכולנו מכירים. אין מוות – אבל גם אין חיים. לכן המת אינו מת באמת. לכן הוא יודע, כמו ליה דז'ה עצמו, שאין סיבה להצטער – אם כי לפי אותו שיקול אין גם סיבה לשמוח.

ומעניין כי ליה דז'ה, שניתק את עצמו מן העולם האשלייתי, ולכן אינו אמור לפחד ממאומה, עדיין לא רק חש צורך להתייחס לגולגולת בפני התלמיד, אלא גם מצביע עליה – אך עם גבעול. לא באצבע.

מדוע? האם הגבעול מבטיח מרחק מגונן? האם ה"ממנטו מורי" הזה מאתגר מדי? האם השלווה של איש הרוח, ממייסדי הדאואיזם, היא מדומה?

****

הלל מול הגולגולת

אף הוא[3] (הלל) ראה גולגלת אחת, שצפה על פני המים.

אמר לה: על דאטפת אטפוך – על שהרגת נהרגת

וסוף מטיפיך יטופון – ובסוף הורגיך ייהרגו גם הם.

הלל אינו זקוק לתזכורת נוסח "ממנטו מורי" כדי להעריך את הזמן היקר והחולף. הוא זה שקורא לאדם "להיות איש" ובמיוחד במקום שאין "אנשים". והוא מזכיר לנצל את הזמן:

אל תאמר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שמא לא תִּפָּנֶה – אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות היום. הרבה עיכובים יכולים לצוץ ולא תספיק ללמוד, או לעשות מצוות אחרות, או להשיג מה שחשוב, לך ובכלל.

הלל שואל את עצמו: מדוע הגולגולת שם? מה קרה לה ולמה? ומדוע לא הובאה כמתחייב לקבורה?

כפי שמציע זאב ספראי[4], אירוע כזה יכול לקרות בתקופות של מלחמת אחים או אלימות גואה, כגון זו שמתוארת במשנה אחרת, "מִשֶּׁרַבּוּ הָרַצְחָנִין" (כשהפכו הרוצחים לרוב).

הלל מפרש את האירוע החריג בתור חלק מסדרת אירועים שבה כל אדם מקבל את מה שמגיע לו. האיש הזה נרצח, ראשו נכרת, הגולגולת הופקרה – סימן שהיה מגיע לו. גם בעולם של רַצְחָנִין, ההשגחה האלוקית מבטיחה שהרוצח ייענש מידה כנגד מידה. אפשר גם לפרש זאת באופן נטורליסטי, כמו הרמב"ם: אדם שיורד והופך לרוצח, מזמין לעצמו את עונשו, המוות באלימות.

ולכן מה שקרה לבעל הגולגולת יקרה גם לרוצחיו.

הלל אינו זקוק לתזכורת "ממנטו מורי". הוא כן זקוק לפרש לעצמו ולתלמידיו כיצד מתנהל עולם שבו יש רַצְחָנִין. והתשובה: גם בעולם כזה יש השגחה, גמול, עונש. העולם אף פעם אינו הפקר.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] פאוסט, גתה, תרגום כפכפי, עמ' 40, שורות 664-672.

[2] ליה דז'ה, הוצאת כתר, עמ' 10, פסקה 4.

[3] ב ו. מוסכם שהמעשה וההסבר מיוחסים להלל, למרות שבאחת הנוסחאות של אבות דרבי נתן נזכר רבי יהושע.

[4] פירושו לאבות כאן. סוטה ט ט.