עצירה למחשבה על פרקי אבות: תורה נקנית בתלמוד – מדריך למתקדמים

והתורה נקנית … בתלמוד.

מה זה תלמוד?

לפי פירושו של הרמב"ם, בהלכות תלמוד תורה, זה השלב העליון של הלמדנות, הכרת הדרך בה עונים על שאלות חדשות.

כדי לקצר, נראה רק דוגמא אחת: מחלוקת רבי עקיבא ורבי טרפון, שהיא גם מחלוקת אביי ורבא, שהיא גם מחלוקת בשאלה המודרנית של הפילוסופיה התועלתנית, עד כמה יש להתחשב בהשלכות של הכרעה במצבי ספק, מתי ראוי להקל ומתי אין ברירה אלא להחמיר.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

והתורה נקנית … בתלמוד.

הפעם נלך בדרכו של הרמב"ם[1].

איך לומדים תורה? הרמב"ם מאמץ את עצת האמוראים, לחלק את הזמן הפנוי שנותר לאחר שעות העבודה לשלושה תחומים:

שליש בתורה שבכתב

ושליש בתורה שבעל פה

ושליש –  (קחו נשימה ארוכה):

יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה

וענין זה הוא הנקרא תלמוד.

אם זה ארוך מדי אז הרמב"ם חוזר ומסכם את כל זאת במשפט אחד בהלכה הבאה:

מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר.

ביאור: לרמב"ם שיטה משלו איך ללמוד תורה ואיך לדעת תורה. יש שפירשו שחלוקת הזמן נועדה לאפשר לאדם לקיים את המצוה בכל חלקי התורה והתנ"ך והגמרא, אבל לדעת הרמב"ם זו לא רק מצוה ללמוד אלא מצוה ללמוד כדי לדעת, כדי לדעת הלכה וכדי לדעת איך נפסקת הלכה, כדי שכל אחד יוכל להיות פוסק ולהכריע!

לכן החלוקה המשולשת: לימוד התורה שבכתב שהיא הבסיס, לימוד התורה שבעל פה, וזו המשנה אבל למעשה כל המסורות שהגיעו אלינו מן החכמים, והחלק השלישי הוא להבין כיצד נקבעו ההלכות הללו, איך ידעו חכמים ללמוד הלכות חדשות שלא באו במסורת.

החלק הזה, של גילוי תשובות חדשות לשאלות חדשות, הוא הנקרא תלמוד.

וזה מה שנאמר במשנתנו.

ואיך עושים את זה? צריך להשקיע וצריך לדעת איך.

לומדים כל הלכה מן המסורת ואז מעיינים: איך חכמים הגיעו למסקנות האלו?

יש כללים – מדות שהתורה נדרשת בהן – ועם העיון מבין התלמיד איך זה עובד. ואז – ידע היאך הוא עיקר המדות. ואז – ידע… היאך יוציא (ישלוף) האסור והמותר.

לומדים הלכה אחרי הלכה ושואלים: מדוע זה כך?

אם יש מחלוקת, מה הנימוקים של כל צד?

לפי מה הוכרע מה שהוכרע?

התלמוד הוא ים גדול. נסתפק בדוגמא אחת, שהיא שלוש[2]. נקצר ונביא רק את מה שנוגע לענייננו במידה מספקת להבנה.

****

סברות עמוקות

מקוה נמדד ונמצא שהתאדו המים ואין בו ארבעים סאה, השיעור שבלעדיו אין להיטהר.

יש כאן ספק. לא ידוע מתי נפסל המקוה. מה יעשו אלו שטבלו מזמן ואין לדעת אם המקוה היה עדיין כשר – או לא?

רבי טרפון אומר שכל מקוה בחזקת כשר עד שיימדד ונמצא חסר. נכון, זה ספק, אבל ראוי להקל ולהתיר.

והנה המקור. כהן מקריב במקדש ואז מתברר שהוא בן גרושה. למרות שהוא פסול מכאן ולהבא, בדיעבד עבודתו כשרה. (רבי טרפון לא מסביר יותר מכך, ולקמן נסביר מה הנימוקים שלו ושל רבי עקיבא).

רבי עקיבא מחמיר ופוסל. כל עוד לא ידוע בוודאות שהמקווה כשר, אין הטבילה מועילה. למה זה דומה? לכהן שהקריב ונמצא בעל מום. כאן, שלא כמו בייחוס, אין תקנה. הקרבנות כולם נפסלו. צריך לאתר את המקריבים ועליהם להקריב שוב.

על התלמיד לשאול: במה הם נחלקו? האם רק בהשוואה של המקווה לכהן פסול ייחוס או פסול גוף?

צריך לחפש סברות עמוקות עוד יותר. ולדמות מילתא למילתא (דבר לדבר).

בדור מאוחר הרבה יותר, נחלקים אביי ורבא, האמוראים בבבל, בשתי מחלוקות עם יסוד משותף.

מי שמצא אבידה בלי סימן, ולקחה, האם זכה בה? מה אם המאבד לא גילה את האבדן ולא הספיק להתייאש? זו המחלוקת הידועה בתור "ייאוש שלא מדעת". כולם מודים שברגע שהמאבד יגלה את האבדן הוא יתייאש. לפי רבא זה מועיל למפרע, והמוצא זוכה באבידה מהרגע הראשון. לפי אביי אין דבר כזה, למפרע. לכן, אם המוצא הגביה את האבידה לפני ייאוש, היא נשארת של המאבד, ואסור להשתמש בה, אלא יש לשמור אותה – למרות שאין בכך שום תועלת (בלי סימן היא אבודה לתמיד למאבד).

הם נחלקו גם בעדים זוממים (הם שיקרו בבית הדין אבל השקר נחשף במועד מאוחר יותר). שוב, כולם מודים שהעדים נפסלו, אבל לפי רבא אין פוסלים אותם בדיעבד, משעת השקר, אלא רק משעת החשיפה. הנזק הציבורי עצום, כי מה יהיה על כל הפעולות המשפטיות שהשתתפו בהן הזוממים? זוהי תקנת העולם להכשיר בדיעבד. ואביי? אין להסתמך על שקר. החיים מסובכים, אבל אי אפשר להתחמק מן האמת.

אפשר לתרגם זאת לפילוסופיה מודרנית. רבי טרפון ורבא מציעים נימוק תועלתני: המחיר של ההחמרה גבוה מדי, אולי אפילו בלתי אפשרי. רבי עקיבא ואביי חולקים: שיקול תועלתני אינו מועיל כאשר ידוע לנו שהוא לא נכון. גם אם קשה, אין ברירה. וההלכה כרבי עקיבא וגם, באופן יוצא דופן, כמו אביי.

זו המחלוקת העמוקה, וצריך התלמיד לתרגל עיון בשאלות כאלו ובחיפוש אחרי סברות עמוקות כדי ללמוד להכריע בעצמו.

ואידך – זיל גמור! (מכאן ולהבא – צריך ללמוד את השאר).

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] תלמוד תורה, א יא-יב

[2] תוספתא מקוואות (צוקרמאנדל) א יז – יט; ב"מ כא ב; ב"ק עב ב