עצירה למחשבה על פרקי אבות: תפילה מהלב‎‎ ‎‎

מהי תפילה, ומדוע אנו כבר יודעים את התשובה עוד לפני שלימדו אותנו?

כיצד מתפללים, וכיצד פיתחו והגדירו חכמים את הלכות תפילה?

אני רוצה להתפלל אבל קשה לי לכוון. מה האופציות שלי ומדוע?

איך התפילה מסבירה ומוכיחה ומספקת תשובה פילוסופית עמוקה להשגות העמוקות שהועלו במשך הדורות מימי אריסטו ועד היום (למצטיינים ומתעניינים בלבד)

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

רבי שמעון (בן נתנאל) אומר:

הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה

וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא

שנאמר כי א-ל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה

ואל תהי רשע בפני עצמך

ביאור קצר: תפילה היא מן המצוות שיש להקפיד עליהן. ותפילה היא בקשת רחמים מן הא-לוהים.

ואין אדם צריך לחשוש שלא תישמע תפילתו כי א-לוהים חנון ורחום וגם מי שחטא יכול לעשות תשובה.

וגם מי שחושב שהוא רשע, זו טעות. ראשית, אין אדם יודע להעריך נכון, לא את מצוותיו ולא את עברותיו, ושנית, הרי תמיד אפשר לעשות תשובה ולהיות צדיק ברגע אחד…

וכתבו הראשונים, כגון רבנו הרמב"ם, שמי שפוחד שהוא רשע הרי זה מעכב בעדו להתפלל ובכלל גורם לו להתייאש מעצמו ולומר: אצא ואהנה מן העולם הזה ונמצא נכשל יותר ויותר.

וכיצד אדם מתמודד עם הדימוי העצמי שלו זה נושא לפעם אחרת…

****

היש המתפלל: התיאוריה של התפילה

הגדרות רבות נוסו כדי למצות את מעמדו המיוחד של האדם. היש החושב, היש הבוחר. אבל הרב וולבה הצביע על תכונה מיוחדת במינה שיש לכל אדם: היש המתפלל.

כל אדם כמעט מוצא בעצמו את הרצון ואת היכולת לפנות אל בורא העולם ומנהיגו, ושמות רבות נקראים לו לא-לוהים בשפות שונות ובתרבויות שונות, וכבר אמר החכם בן ימי הבינים כי גם בני דתות אחרות מתפללים. אמנם הם פונים אל האלילים או אל גרסה שגויה של תפיסת הא-לוהים כגון האיסלם והנצרות או הגנוסטיקה, אבל זה רק מתוך שאינם יודעים ובעצם כוונתם אל א-לוהי העולם.

וכמובן כל אדם יכול להתפלל. וכפי שמצאנו בתפילת שלמה עם חנוכת בית המקדש, שביקש שכל נכרי יוכל לבוא ולהתפלל ותישמע תפילתו.

להתפלל, אם כן, זו פעילות אנושית מאד, וכמובן זו זכות, לפנות אל א-לוהים ולקוות להישמע. אבל אצלנו, היהודים, זוהי גם מצוה.

לדעת הרמב"ן אין תפילת חובה אלא בשעת צרה, וכפי שמצאנו תפילות רבות בתנ"ך, מתפילת יעקב אבינו לפני שיצא לחרן ועד תפילת חנה אם שמואל שהתפללה לבן.

אבל לדעת הרמב"ם זוהי מצוה מן התורה, שנדרשת מן המילים[1] וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְדֹוָד אֱ-לֹהֵיכֶם וכפי שאומר שמואל הנביא: וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְדֹוָד בְּכָל לְבַבְכֶם, וכפי שדורש הרמב"ם: אי זו היא עבודה שבלב – זו תפלה.

מהי תפילה? באופן כללי, תפילה היא פשוט שיחה בין אדם לבין א-לוהיו. אבל המעיין בתנ"ך ימצא שיש שלושה סוגים של שיחה: בקשה או תחנון, הודאה לא-לוהים כלומר ביטוי של תודה על חסד, וכן שבח לא-לוהים על נפלאותיו, בעולם ובהיסטוריה.

עוד מסביר הרמב"ם כי אין נוסח לתפילה ואין זמן לתפילה אבל חכמים הבינו שלא כל אדם מסוגל לבטא את רחשי ליבו כראוי, ואמנם א-לוהים שומע את הלב ולא רק את הדברים הנאמרים בפה, אבל יתכן שיהיה אדם שיאמין שאין תפילתו נשמעת שהרי אינו יודע לנסח כראוי, ולכן תיקנו לנו חכמים את תפילת שמונה עשרה, שכל צרכי האדם בה, והיא פותחת בשבח ומציגה את כל מה שאפשר לבקש באופן כללי (ומלמדת את המתפלל לחשוב לא רק על עצמו אלא על כל הציבור, וכן מעניקה לו תקוה שהוא, כמו כל העם, יכול לזכות לחסדי א-לוהים) ומסיימת בהבעת תודה על העבר ועל העתיד.

****

איך אפשר להתפלל?

לא תמיד אנו חשים צורך או רצון להתפלל. לפעמים אנו טרודים במחשבות, פחדים, דאגות עד כדי כך שקשה לנו למצוא את היכולת להתרכז ולהשיח את ליבנו לפני אבינו אשר בשמים למרות שתפילה ברגע כזה היא הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות.

ואמנם אדם יכול לנסות להכריח את עצמו להתפלל אבל האם אפשר לכפות מצב רוח של תפילה, בקשה או תודה או אפילו שבח?

לכן ראוי שאדם ידבר עם עצמו לפני התפילה, יזכיר לעצמו את הזכות הנפלאה לדבר עם בורא עולם, בורא כל הגלקסיות, היקום האינסופי, שעדיין מתעניין בנו, בכל אחד מאיתנו, כאן ועכשו, וכדברי החזון איש, שתפילה היא פלא בלתי נתפס וזכות מופלאה.

אבל אם זה לא עוזר, ולא תמיד יכול אדם אפילו לשוחח עם עצמו. מה אז?

בכך עוסק התנא של משנתנו, שדבריו אכן מופיעים במשניות נוספות, שאומר שאדם צריך להתפלל אבל לא בכוח ולא רק בגלל שהגיע הזמן להתפלל.

וגם הרמב"ם פוסק שמי שאינו יכול פטור מן התפילה. ואפשר לומר שזה לא רק פטור אלא גם אסור.

ואם כן, מדוע אנו הולכים להתפלל כאשר איננו באמת מסוגלים לכך? שלוש תשובות בדבר: ראשית, ברגע שמתחילים הרבה פעמים מתעוררים והדיקלום הופך לתפילה. שנית, תפילה שבה האדם מכריח את עצמו להתפלל היא לא פסולה מכל וכל, מפני שבתוך האדם – בתוך כל אחד מאיתנו, אתם הקוראים, אני הכותב – יש רצונות רבים ומתחלפים (מה שנקרא "זרם התודעה") ואמנם הרגש לא תמיד מתעורר לתפילה באופן האידיאלי – אבל אם אני מבין בשכלי שראוי לי לפי ההלכה או בכלל להתאמץ ולדבר עם א-לוהים, האם אין זה סוג אחר של רצון? רגש סוער שבא לידי ביטוי בתפילה אולי אין כאן, אבל ביטוי של הבנתי הקוגניטיבית ולכן של עצמי – יש ויש.

ושלישית – יש לחשוש שאם אדם יחכה לרגע המתאים כדי להתפלל, אז מתי יגיע להתפלל?  תמיד יהיו מעכבים…

ואם קשה לאדם לכוון בכל מילה, אז יש גרסאות קצרות של תפילה. מלבד קריאת שמע וברכותיה, אין חיוב תפילה דרבנן אלא תפילת שמונה עשרה וכל השאר שאנו רגילים בו אין אלו אלא הכנות, תקנות שטובות רק אם הן טובות ומועילות ולא מפריעות לכוונה (או מנהגים). ולכן, מי שבאמת קשה לו להתפלל, יתפלל רק את החובה העיקרית. וצריך לדעת שיש אפילו נוסח קצר עוד יותר שבו אדם מרכז את כל מה שנכלל בשמונה עשרה במשפט אחד ארוך, מה שנקרא "הביננו", ואמנם האמוראים קבעו שאין להתפלל בנוסח הקצר הזה שאינו כולל תוספות הכרחיות, כמו נוסח ההבדלה של מוצאי שבת, אבל גם שם בגמרא אמרו שניתן להוסיף כמה מילים בענין החסר שמשלימות את כל הנדרש.

לכן מן הראוי לכל אדם להכיר את תפילת "הביננו" שאם לא יוכל להתפלל כלל, לפחות יוכל לומר אותה. אמנם זה לא נפסק להלכה, אבל כבר כתבנו שלפי ההלכה והרמב"ם יש פעמים שאסור להתפלל ואז מוטב כבר להתפלל בנוסח הקצר של "הביננו". (ראו בנספח).

****

מפגש עם א-לוהים

התפילה היא לא רק תופעה אנושית ולא רק זכות וחובה ומצוה. זו גם חויה. חוויה מיוחדת במינה.

הוגי דעות וחוקרים התבוננו במה שעובר על האדם בתפילה וזיהו שיש כאן תופעה מיוחדת במינה: דיאלוג. מפגש. שיחה.

אולי זה נראה מפתיע או זר, אבל ברגע שחושבים על זה רואים שזה באמת כך. כאשר אני מדבר עם חבר, בן אנוש כמוני, ושנינו מדברים זה עם זה ואפילו אני מדבר וחברי מקשיב, אני חש שיש לפני אדם נוסף, חבר, מי שמקשיב ואכפת לו ממני. זו חוויה ייחודית של מפגש בין אדם לאדם, מה שכינה חוקר יהודי ידוע במאה שעברה חויה של מפגש של "אני-אתה".

אותו דבר נכון לגבי א-לוהים. אין אדם שומע את א-לוהים עונה לו בזמן תפילתו או לאחריה (ומי ששומע צריך לבדוק את עצמו…) אבל אדם חש שיש מי שמקשיב ואכפת לו והוא אוהב אותנו יותר ממה שאנו מתאמצים לאהוב אותו. כי אהבתנו מוגבלת ואנושית והוא – ברוך הוא יתעלה, אין לו מיגבלות.

זוהי חווית התפילה מול מי שקרא לו אותו הוגה דעות "האתה הנצחי".

ולחויה הזו יש חשיבות רבה בהקשר אחר לגמרי. ונסביר (והקורא שאינו רוצה להכיר את ההתלבטויות של העידן המודרני מוזמן לדלג לסוף).

לא תמיד קל להתפלל ויש לזה סיבות רבות. אחת מהן ניתן לכנות "הסיבה הפילוסופית". וזו בעצם לא סיבה אחת אלא סיבות נפרדות ששייכות לאותו תחום.

בעולם העתיק היתה רק פילוסופיה אחת: זו של היוונים, ובכך התכוונו בדרך כלל לאריסטו, שנחשב לחכם מכל אדם. ואריסטו אמנם האמין שיש א-לוהים שמכוחו מתנהל העולם, אבל לפי הפילוסופיה שלו (שלא נשחזר כיון שהיא כבר לא רלוונטית כידוע לכל מי שלומד את תולדות הפילוסופיה) – אין הא-לוהים מסוגל להתעניין בבני אדם או בכל דבר חוץ מעצמו.

ובמשך דורות רבים עד מאד התקשו בני אדם להתפלל מפני שאריסטו אמר שא-לוהים אינו מקשיב ואינו משגיח. והם האמינו, בטעות, שאם הוא אמר אז הוא יודע.

אך גם בתקופה המודרנית יש לנו קושי מקביל להתפלל. לפי הפילוסופיה הביקורתית של קאנט לא ניתן לומר מאומה על א-לוהים, כי הוא נשגב מכל מושג אנושי, וכל נסיון לדבר עליו נכשל, אז איך אפשר לומר עליו שהוא מתעניין בנו?

הפילוסוף היהודי הרמן כהן, תלמידו המובהק של קאנט, שהתקרב ליהדות בערוב ימיו, מצא קושי עצום לשלב בין הא-לוהים הפילוסופי הטרנסצנדטי לבין מי שהיהודי הפשוט ביותר מתפלל אליו. וכאשר היה עליו להתמודד עם הקושי הזה – פרץ בבכי. מה שידע הלב שלל השכל שלו, שללה הביקורת הפילוסופית שלו.

וגם בדורות האחרונים היו פילוסופים יהודיים דתיים שסברו שאל לו לאדם לצפות לחסד הא-לוהים והשגחתו. עבורם, ככל שאדם בעל תפיסה דתית נעלה יותר, כך הוא מצפה פחות ואין הוא מתפלל תפילת בקשה כלל.

אלו שלוש ביקורות פילוסופיות שיש עליהן תשובה אבל כפי שצריך ללמוד פילוסופיה כדי להבין אותן, כך צריך ללמוד פילוסופיה כדי לדעת מה לענות עליהן.

ובכל זאת, אפשר לענות בקיצור. לאחר ההקדמות שלנו, אנו מגלים את התשובה הפשוטה לכל ההשגות האלו.

אנו זוכים להכיר את התשובה לקושיות דרך תפילתנו.

בזמן התפילה, החויה של העמידה מול הא-לוהים, ההכרה שאני עומד לפני האתה הנצחי שתמיד קשוב, שתמיד אוכל לפנות אליו, הכרה שמצויה לכל אדם, בכל זמן, בכל מקום, ההכרה הזו מלמדת אותי שאכן יש א-לוהים שיקשיב לי, שאליו אוכל לפנות. הא-לוהים הטרנסצנדטי, שאינו ניתן להכרה שכלית, מוכר לי באמצעות תפילתי. מה שידעה חנה אם שמואל, מה שידע מחבר ספר תהלים, חווה גם אני בתפילתי. א-לוהים חי וקיים ושומע תפילה.

****

נספח: תפילת הביננו

גם אם חובת התפילה היא מן התורה, הנוסח הוא מדרבנן. כמובן כל דברי חכמים יקרים ומחייבים אבל זו לא אותה רמת חיוב. ולדעת הרמב"ם די בכל שיחה אישית ארוכה או קצרה עם א-לוהים.

אם אדם באמת מקפיד לכוון וקשה לו, אז יש לו שלוש אפשרויות.

לא להתפלל כלל. ואם זה בא מלב טהור אז אי אפשר לערער על זה, אם כי הנוהג המקובל הוא לנסות להתפלל למרות הכל, ולפעמים זה מצליח, וגם תפילה עם כוונה חלקית מאד היא בעלת ערך.

להתפלל בקצרה. כלומר לומר בכל אחת מן הברכות האמצעיות של שמונה עשרה רק את התחלת הברכה וסופה. "אתה חונן לאדם דעת… ברוך אתה השם חונן הדעת".

להתפלל "הביננו".  וזה הנושא שלנו כאן.

מהי "הביננו"[2]?

עיקר הנוסח קצר מאד, מתחילים בשלוש ברכות ראשונות (עד "הא-ל הקדוש" ואז:

הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך ומול את לבבנו ליראתך ותסלח לנו להיות גאולים ורחקנו ממכאובינו ודשננו בנאות ארצך ונפוצותינו מארבע תקבץ והתועים על דעתך ישפטו ועל הרשעים תניף ידיך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך טרם נקרא אתה תענה ברוך אתה ה' שומע תפלה

ואז "מודים" עד הסוף המקובל בכל תפילה.

בימות הגשמים מוסיף לנוסח "גשמי ברכה". ועבור הבדלה מוסיף " המבדיל בין קדש לחול".

הביננו מחייבת תשומת לב, דווקא בגלל שהיא קצרה כל כך וקל להתבלבל, וזה מה שאמרו בירושלמי, שמא ייטרד, ופירשו המפרשים שיטעה מחמת הקיצור. אבל זה היה בזמנם, כאשר לא היו סידורים זמינים והכל היה על פה, אבל בזמננו אפשר להכין את הנוסח כתוב או מודפס ולהדביקו בסידור לשעת הצורך.

רוב הפוסקים חששו להקפדתו של אביי, שקילל מי שמתפלל "הביננו". אבל כבר כתבו הטור ומפרשיו שמדובר במי שמתפלל כך בקביעות. ולמרות שהשו"ע לא הזכיר את האופציה של "הביננו" היא כן מובאת בידי הרמב"ם והרא"ש, כפי שכותב הבית יוסף.

הבאת הדעות המקילות היא להבהיר שמי שמתפלל בשעת הדחק הביננו אינו פושע ואינו עושה רע ואין עליו הקפדה אלא להפך, כל עוד הוא עושה זאת לשם שמים, זה עשוי להיות הפתרון המומלץ.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (משפטים) כג, כה ; שמואל א יב, כ

[2] הדיון בתלמוד מופיע בבבלי ברכות כט א ובירושלמי תענית ב ב.