עצירה למחשבה על פרשת אחרי מות-קדושים תשפ"א: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל

מי לא שמע על האיסור המפורסם של לשון הרע? לדעת אחד מגדולי חכמינו, האמורא רב, אין מי שמצליח להינצל מזה. אבל הצטרפו אלינו כדי לגלות שזו לא תמיד עבירה. לפעמים זה מנגנון חברתי חשוב, ולכן גם מצוה!

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

מהי העבירה הנפוצה ביותר? כולם יודעים: לשון הרע. לדעת האמורא רב, אף אחד לא יצליח להיזהר מזה. לא לגמרי, לא תמיד.

עבירה נוראה – או שמא עלינו לחשוב מחדש על טיבו של לשון הרע ולגלות הבנה חדשה?

האיסור מופיע בפרשתנו. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ[1]. וכך מבאר רבנו הרמב"ם:

רכיל – הולך מזה לזה ואומר: כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני – אף על פי שהוא אמת – הרי זה מחריב את העולם

יש עון גדול מזה – והוא בכלל לאו זה – והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת (אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו)[2].

הרמב"ם גם מחלק את תכני הדיבור האנושי לסוגים[3]. הראוי: תורה, חכמה ומידות טובות (כולל סיפורים ואפילו שירים!). האסור: דיבורים מזיקים, מכזב וניבול פה ועד רכילות ולשון הרע. והסוג האמצעי, לא איסור ולא היתר: אז מעשי המלך בארמונו וסיבת עושרו או מותו של פלוני. או, בימינו, פוליטיקה וסיפורי ידוענים, כמו בעיתונות וברשתות חברתיות. בשתי מילים: שיחה בטלה.

רבי ישראל מאיר הכהן קנה את תחילת פירסומו בראשית המאה העשרים דרך ספרו היסודי, "חפץ חיים" ולמעשה הוא מוכר יותר בשם הספר מאשר בשמו שלו. כדי להצדיק סיפור לשון הרע צריך לעמוד ברשימה של תנאים קשים[4].

ודאות – ידע אישי. האם ראיתי זאת במו עיני? אין זה די לשמוע מאחרים ואסור להעביר הלאה.

ודאות – אין הסבר אחר למה שראיתי שיאפשר לדון לכף זכות.

שלילת פתרונות אחרים – האם הוכחנו את המזיק על העוולה והוא סירב לשמוע? האם אפשר לתקן את העוולה בלי פירסום של לשון הרע?

דייקנות – לא להוסיף מאומה על המאורע.

תועלתנות – הפירסום נחוץ וגם הנזק לעושה העוולה לא יחרוג מהעונש שנקבע בהלכה.

טוהר המניע – למספר אסור להפיק שום הנאה צדדית מן הפירסום.

עם כל כך הרבה תנאים, יהיה נדיר מאד להעביר הלאה לשון הרע. אבל יתכן שהניסוח המקובל מחמיר מדי.

הרמב"ם עצמו בוודאי דיבר רק דיבורים מהסוג הראשון, אבל זה רף גבוה שקשה לעמוד בו. וכפי שיתברר, לא כל שיחה בטלה היא באמת לבטלה. ולשון הרע לא תמיד אסור.

נחזור אל המקורות.

****

בין אידיאל למציאות

זה קרה מייד לאחר חורבן המקדש הראשון. רוב העם יצאו לגולה אבל הארץ לא נחרבה לגמרי. מלך בבל ממנה את גדליה בן אחיקם – הצדיק של הסיפור – למנהיג. ואכן, יהודים ממדינות אחרות, עמון ומואב ואדום, שבים אליו, לארץ. זו היתה יכולה להיות התחלת הגאולה המובטחת[5]. אבל הנה הרשע של הסיפור: ישמעאל בן נתניה. יוחנן בן קרח ולוחמים נאמנים נוספים יודעים שישמעאל רוצה להרוג את גדליה ומזהירים אותו, אבל הוא מסרב להקשיב.

שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל אומר גדליה בתוקף, כאילו קרא מאמר על איסור לשון הרע. ואז גדליה יושב לסעודה עם ישמעאל, שקם ורוצח אותו – ושארית העם מתפזרת לגלות, והגאולה נדחית.

כמובן, גדליה טעה בהלכה או שלא היה פיקח מספיק. לפי החפץ חיים יונתן בן קרח עשה נכון כאשר הזהיר את גדליה וגדליה הוא שהתעלם מהחובה להיזהר (לחשוש מיבעי, לפי הביטוי המפורסם) – ועל זה שילם בחייו, אבל לא רק הוא הפסיד אלא כל עם ישראל. לשון הרע, אם כן, יכול לא רק להחריב את העולם אלא, להפך, להציל חיים!

בעולם של בית המקדש השני, מתארת המשנה כיצד אחד הכהנים נכנס לבדו אל הלשכה בבית המקדש כדי לקחת כסף לצרכי הקרבנות.

אין התורם נכנס לא .. במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין (שבהם אפשר להחביא מעות)

שמא יעני (=יהיה עני) ויאמרו: מעון הלשכה העני  

או שמא יעשיר ויאמרו: מתרומת הלשכה העשיר[6]

נפרט: מה יקרה אם התורם יתעשר? הכל ידברו אודותיו ויחשדו שלקח כסף בלי להיתפס. ואם ירד מנכסיו? אז יאשימו שלקח ונענש משמים בעוני.

אך מדוע שידברו עליו בכלל? התשובה: כי בני אדם מדברים על דברים שמתרחשים וגם מעלים תיאוריות. האם אין זה לשון הרע? האם אין שיחה בטלה? קשה להכריע מה יענו על זה הרמב"ם והחפץ-חיים. אבל למעשה זה מנגנון חברתי שמתבאר לפי הפסיכולוגיה האבולוציונית. העברת מידע שלילי – בין שראינו במו עינינו או אפילו תיאוריות על מה שלא ידוע לנו במישרין – משרתת אותנו, את כולנו. זה מרתיע עבריינים, כי כל אחד יודע שידברו עליו. וזה מחזק את יכולתנו לשרוד – לא להיות מרומים – בעולם שלא כולו מלא אנשים ישרים. לפי הביטוי המקובל, "זה לתועלת".

לפי זה, אתרים כמו "מידרג" ו"זאפ" עם חוות דעת ואפילו הרשתות החברתיות ממלאים שירות חיוני!

האם זה חידוש מרעיש? לא. ההיתר להפיץ מידע שלילי לצורך נכתב כבר בידי החפץ חיים. אבל רבי ישראל מאיר הכהן מתיר לספר לשון הרע רק אם המספר הוא בעל יושר אישי מופלג (שלא יתכוון להנות) והוא יודע את הדברים באופן אישי וגם אין דרך לפרש אותם באופן חיובי (אי אפשר לדון לכף זכות). הדוגמאות שלנו, מן התנ"ך ומעולמם של חכמים, מראות שלא צריך את כל התנאים האלו על מנת שבני אדם יוכלו לדבר ביניהם ולהפיץ מידע חיוני.

כמובן, מי שרוצה להתלונן על שירות גרוע צריך להיזהר לדייק ולא להוסיף משלו, לא לשכוח לציין שיתכן שהיה הסבר כלשהו שנעלם ממנו. יש גם את הפן המשפטי להתחשב בו לפני שמפרסמים ברשת חברתית. אבל עדיין, הפצת מידע שלילי – רכיל בלשון הפרשה שלנו – אינה תמיד איסור. לעתים קרובות מאד, זו הדרך שבה מידע חשוב ואף חיוני עובר מאדם לאדם.

הלקח: צריך לחשוב לפני שמדברים, אבל גם מי שעומד בדרגתו של הרמב"ם לפעמים חייב לספר מידע שלילי. אין זו שיחה בטלה, ואין זה איסור של לֹא תֵלֵךְ רָכִיל. זה המנגנון החברתי שמאפשר לנו לתפקד, ולכן זו מצוה ולא עבירה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (פרשת קדושים) יט:טז

[2] רמב"ם דעות ז:ב

[3] פירוש הרמב"ם לאבות, א טז.

[4] הדברים מפורסמים מאד. גם מתוך ספריו וגם מתוך סיכומים שונים. למשל כאן: https://www.yeshiva.org.il/midrash/36762

[5] ירמיהו פרק מ ובעיקר פסוק טז. וניתוחו של יאיר הופמן, מקרא לישראל, עמ' 716.

[6] משנה שקלים ג:ב ובתוספתא מצאנו עוד עצות אחרות.