עצירה למחשבה על פרשת בהעלותך תשפ"א: אין ארוחות חינם

ספר "במדבר" גדוש בסיפורי הכשלונות של עם ישראל. אבל כל כשלון הוא הזדמנות לצמיחה חדשה. מה לומדים מן הכשלון של התאווה לבשר? מה באמת הפריע לעם ישראל? מה לומדים מכך לגבי חינוך ילדים – וחינוך עצמי?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

אז מה צריך כדי לשרוד?

הפסיכולוג אברהם מסלו הציג את השאלה הזו והצביע על מספר תשובות במספר רמות. קודם כל צריך את תנאי החיים הפיזיולוגיים, כלומר מזון ומים. הרמה הבאה היא הבטחון הכלכלי: אדם זקוק לדעת שיהיו לו מזון ומים גם בימים הבאים. הרמות הבאות הן השייכות המשפחתית והבטחון הרגשי, מעליהן הגשמה עצמית ועוד ערכים.

השיטה של מסלו מאפשרת לנו להכיר ולארגן את צרכינו כבני אדם. היא גם עוזרת לנו לנתח סיפור אחד מסיפורי הכשלונות של עם ישראל במדבר. אירוע התאווה לבשר[1].

וְהָאסַפְסֻף הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה – וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם

אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים

וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ

כשנתיים לאחר יציאת מצרים, עַם ישראל בדרכם לארץ כנען, אליה יגיעו תוך כמה שבועות – אילולא הכשלון של פרשת המרגלים בהמשך.

לעם ישראל יש צאן ובקר אבל מוצר היסוד שלהם, התחליף ללחם שאי אפשר להשיג במדבר, הוא הַמָּן.  הוא יורד כל לילה ונאסף מדי בוקר.

הַמָּן מספק לבני ישראל את שתי הרמות הראשונות בטבלת מסלו. זה מזון לאותו יום וזה מובטח לכל הימים הבאים.

אבל עבורם זה לא מספיק.

הם רוצים לאכול גם דברים אחרים. הם יכולים לשחוט את בהמותיהם ולאכול את הבשר אבל הם אינם רוצים להשתמש ברכוש המשפחתי שיזדקקו לו כאשר יגיעו לארץ. הם נזכרים בתחליף הבשר הזמין שהיה במצרים: דגים מהנילוס, שלא עלו להם כסף. והם נזכרים גם בשפע ירקות שהיו שם למי שיכול היה להרשות זאת לעצמו, משום ובצל ועד למלפפונים ומלונים (שמות הירקות המקראיים לפעמים שונים משלנו, אבל זהותם המדוייקת אינה חשובה).

התאווה למעדנים היא הכשלון הפעם.

העם נגרף אחרי הָאסַפְסֻף. נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה הם אומרים. הרי הם עשו מאמצים רבים כדי לגוון את הטעם של המן. וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת – אבל תמיד היתה אותה תוצאה מאכזבת: וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. משהו שמנוני כמו שאריות.

אפשר לחיות מזה, אבל אי אפשר להנות מזה.

אנו עשויים לשאול וראוי לנו לשאול: ברוב תקופות ההיסטוריה, ברוב הארצות והמקומות, אדם היה שמח כאשר היה לו מזון מספיק כדי לשרוד. איש לא היה יכול להרשות לעצמו לחשוב על הטעם. אמנם היום חלקנו בורר באנינות טעם את המאכלים היותר טעימים לחך (וגם, יש לקוות, הבריאים יותר) אבל זה רק היום, בעידן השפע. וגם היום, יש מי שאין לו, שישמח על לחם ומים וחלב.

האם אתם מכירים את הפירסומת של ארגון חסד ידוע? "אמא, הבטחת לי עוף לשבת!" המסר של הילד: באמצע השבוע כבר התרגלתי ללחם וחלב, אבל לשבת אני רוצה משהו טעים…

בני ישראל במדבר רצו יותר מעוף לשבת. הם רצו דגים בלי לשלם וגם ירקות מכל הסוגים.

בעידן השפע קשה להבין מה רע בזה. אמנם, בדורות שבהם מזון יומיומי היה חלום רחוק, התביעה לאוכל טעים היתה בקשה מוגזמת, תביעה לפינוק. כך חש משה וכך הסכים איתו ה'.

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה – וַיִּחַר אַף יְדֹוָד מְאֹד (הוא כעס) וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע

****

להיות טוב אל המפונקים

למה הכעס? בגלל שבני ישראל, בעקבות ְהָאסַפְסֻף, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה. בעברית שלנו: הם רצו להתפנק,  זה התחיל מן האספסוף, שאינו יודע לווסת את עצמו, לדבר עם עצמו להתאפק. ואז, בתהליך חברתי ופסיכולוגי מוכר, הטובים נגררו אחרי הרעים.

זה עדיין לא הכל. חכמינו שמו לב למילת מפתח: חִנָּם. רש"י: ומהו חינם? חינם מן המצות.

במצרים עדיין לא ניתנה תורה, למרות שהיו מסורות של דרך אברהם אבינו. לאחר מעמד הר סיני, היתה תורה והיו מסגרות מחייבות. לפי המדרש, כבר בזמן חטא העגל היו כאלו שבכו על המיגבלות החדשות. כעת הם חזרו להתלונן: נכון, אנו מקבלים מָן משמים, אבל יש מחיר. תורה ומצוות. יקר מדי למי שאינו יודע להעריך את תרומת התורה לאדם.

גם זה עדיין לא הכל. המן היה יורד כל יום מחדש. זה גבה מחיר נפשי. לכל אחד היה מה לאכול – אבל רק לאותו יום. ומה עם מחר? צריך להאמין שאלוקים ישלח. זה עול נפשי. החיים מתוך אמונה הם תובעניים. הם מספקים צורך עמוק בנפשנו, אבל יש תמיד ספק. האם אלוקים ימשיך לעשות ניסים? האם אהיה ראוי גם מחר לנס? זה הצורך בשורה השניה של מסלו: העדר ודאות.

רבי שמעון בן יוחאי כבר אמר זאת קודם:  אוכלי המן… לא היה יודע מהיכן אוכל ושותה[2].

משה רבנו חשב שזה רק פינוק. וזה שבר אותו. הוא מנסה להתייחס לעם ישראל כמו אל מבוגרים, והם מתנהגים כמו תינוקות. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק[3] הוא אומר לאלוקים. כאן צריך סבלנות של אמא לפעוט!

את המשך הסיפור ננתח פעם אחרת, וכאן נסתפק במסר גדול: להורים יש וצריכה להיות סבלנות אינסופית לפינוקים של הילדים. רק כך ניתן לחנך. גם מי שרוצה לעסוק בחינוך, צריך לדעת שזה המחיר. מעריפים עליהם מכל טוב, והם יתלוננו. זה חלק מהעסקה של גידול ילדים. אבל אם מצטיידים בסבלנות – ומותר וראוי גם לצעוק אל אלוקים ולהתפלל – רואים את הפירות, רואים נחת מן הילדים, מן הדור הבא שיהפוך למבוגרים אחראים וסבלניים.

וכרגיל נוסיף: האחריות לחינוך והסבלנות כלפי המתחנך נדרשת גם מן האדם – כלפי עצמו. כאשר אני מגלה בעצמי שאיני מושלם, שאני נשבר, ואולי מתפנק, צריך לדעת לקבל את עצמי ולהמשיך לבנות את עצמי גם עם החולשות. אנו בני אדם, לא מושלמים, אבל בניגוד לָאסַפְסֻף אנו מסוגלים להבין את הצורך ואז לדבר עם עצמנו כדי להתחזק ולהתרומם מן החולשה.

סבלנות של הורה לתינוק – ממני לעצמי: זה אפשרי. ורק כך זה עובד.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר (בהעלותך) יא ד – י

[2] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויסע פרשה ב

[3] במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יא פסוק יב