עצירה למחשבה על פרשת בהר תשפ״א: גֵרִים וְתוֹשָׁבִים עִמָּדִי

כמה תהיו מוכנים להתאמץ או להפסיד כדי לעזור לאדם לשקם את חייו?

על מה ועד כמה התורה תובעת מאיתנו לוותר כדי להתחשב בייסוריו של הזולת?

זו לא שאלה תיאורטית. זו שאלה מעשית שיש לה תשובה בפרשתנו.

ויש כאן כמה סוגים של ויתורים. ויש להם השלכות אקטואליות.

ויש גם פרס, הגדול ביותר שאפשר לשאוף אליו.

נתחיל?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

התורה מתחשבת בחלשים[1]:

כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ – אם וכאשר אחד מבני עמך יהיה עני, אבל ממש במצב קשה

וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ – ואז הוא נאלץ למכור את השדה שלו, מקור הפרנסה שלו

וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ – ואין לו מי שיסייע לו לשלם את החובות ולפדות את הקרקע וגם לו עצמו אין כסף

וְיָצָא (השדה מידי הקונה שלו) בַּיֹּבֵל וְשָׁב (המוכר) לַאֲחֻזָּתוֹ – המכירה תהיה בתוקף. אבל רק עד היובל הקרוב, לכל היותר עד חמשים שנה.

אנו מדברים על עולם שונה משלנו, שבו הפרנסה היא בעיקר מן הקרקע, מן היבולים. על מצב כזה אומר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם[2]. ברור שאדם הוא אדם ויוכל לשרוד גם אם אין לו בית משלו, וגם אם פרנסתו לא משדותיו. אבל זה קשה מאד. אז צריך להתחשב

התורה אינה מונעת מאדם למכור קרקע. לפעמים אין ברירה. צריך אוכל על השולחן. אבל התורה גם מעניקה למוכר זכות פדיון, תמורת המחיר ששילם, אפילו לאחר עשרות שנים. (חשוב לציין: הקונה לא הפסיד כי ערך הכסף והקרקעות בזמנם היה קבוע, שלא כמו היום).

ומה שהכי מפתיע: המכירה ממילא תפוג עם בוא היובל, והקרקע תחזור אוטומטית לבעליה. זה בהסכמה. גם המוכר וגם הקונה יודעים מראש: העסקה היתה רק עד חמשים שנה.

כל זה כאשר מדובר באדמה שהיא שדה, מקור פרנסה. אבל אם אדם נאלץ למכור את ביתו, ויש לו בית יקר ערך ומבוקש, זה כבר אחרת. יש לו זכות לגאול את רכושו, אבל זו זכות מוגבלת בזמן.

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה – אם אדם נאלץ למכור את הבית שלו בעיר, המקום שמתגוררים בו בעלי הנכסים

וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ – יש לו שנה להשיג כסף ולקנות את הבית בחזרה.

וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד שָׁנָה  (אז) וְקָם הַבַּיִת לַקֹּנֶה, לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל – לא קנית בחזרה את הבית, אפילו אם זה בגלל שלא הצלחת להשיג כסף – אז זהו זה. לא חייבים לגור בעיר! התורה מבטיחה הגנה על הרכוש החשוב ביותר, אבל לא למיליונרים.

אבל לעניים יש הגנה לתמיד.

וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה, עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב – גְּאֻלָּה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא

בית שאינו בעיר, שאינו מוסתר מפני שודדים מאחורי חומה – זה אחרת. בית של עניים מקבל אותה הגנה שניתנת לשדה: פדיון עד חמשים שנה ואחר כך הבית חוזר אוטומטית לבעלים.

מה למדנו? אם האדם אינו מסוגל לשמור על רכושו, התורה תעשה זאת עבורו.

המצוה הזו יכלה להתבטל, ואכן התבטלה, לאחר שעם ישראל יצאו לגלות. אבל חכמים העניקו לה חיים חדשים.

בגלות בבל, החיים היו שונים מאד מאלו של ימי התנ"ך. ועדיין, חכמים למדו את הפסוקים ואת הטעם שלהם, הסיקו מסקנות – ויצרו הלכה חדשה לעולם שהשתנה, לעולם המודרני שלהם.

****

עם רוח הזמן

כאשר אדם אינו מסוגל לפרוע חוב, אז מוכרים את הקרקע שלו כדי לממן את התשלום – וכך ראוי. אבל חכמים תיקנו לתת לו, לבעל הקרקע הראשון, שנה כדי להשיג כסף ולהציל בחזרה את הרכוש. מדוע? מפני שראינו בתורה שיש לחוס על בעל קרקע שנאלץ למכור אותה.

ומדוע רק שנה? חכמי נהרדעא, שהמציאו את התקנה הזו, למדו ממכירת בית בעיר חומה. זה דבר יקר וחשוב, אבל זה לא סוף העולם לאבד אותו. אם התורה לא חסה על המוכר יותר מדי, גם חכמים אינם צריכים לעשות זאת.

האמורא המפורסם אמימר, בעצמו איש נהרדעא, סבור שצריך ללמוד ממכירת שדה. הבעלים המקורי יכול לפדות את שדהו ולא משנה כמה זמן עבר, אפילו יותר מחמשים שנה! אז "שומא הדרא לעולם", מכירה לפי הערכה כספית לפדיון חוב – חוזרת לעולם[3]. כמובן, עדיין צריך בעל החוב לשלם לקונה את המחיר המלא שנתן.

אז זה כמו תקנת התורה, כי מתחשבים בעני שאיבד את רכושו ואת מקור פרנסתו. וזה לא כמו תקנת התורה, מפני שהעני לא יקבל את שדהו אם אין לו כסף. זכות פדיון יש לו, מתנות חינם אין כאן.

בעולם לא אידיאלי, הפתרון האופטימלי יהיה תמיד איזון בין ערכים לאפשרויות.

****

טעמי תורה

חכמים לא רק קבעו את התקנות האלו. הם גם נימקו אותן כדי שנלמד מהן.

מדוע מאפשרים לקחת מהקונה את הקרקע ולתת לו את כספו? מפני שנאמר ועשית הישר והטוב. היושר מחייב שכל אדם ישלם את חובו. הטוב מחייב אותנו לוותר ולאפשר למי שהפסיד לקבל את הרכוש המקורי שלו, כמובן בתנאי שהוא משלם בחזרה את הכסף שקיבל.

והתורה מוסיפה בפרשתנו נימוק חינוכ[4]י:

גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי

הגר והתושב, בעברית של המקרא, הם תושבים מקומיים שאינם אזרחים ואין להם זכויות. הגר, כלומר הזר, זקוק להתחשבות מיוחדת. האזרח, לעומתו, חש בבית. אלוקים אומר לנו: נכון שהארץ ניתנה לכם – לנו – אבל כדאי לזכור: אנו רק האורחים של אלוקים.

זה מחייב לפעמים לוותר. אבל תראו מה מובטח לנו!

אַתֶּם עִמָּדִי – אני תמיד משגיח עליכם ומקשיב לתפילותיכם[5].

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (פרשת בהר) כה:כה – לא

[2] יבמות סג א.

[3] בבלי בבא מציעא לה:א

[4] ויקרא (פרשת בהר) כה:כג

[5] בעל הטורים כאן ומגילה כט א.