עצירה למחשבה על פרשת בשלח תשפ״ג: הַמָּן ואמנות החינוך

בני ישראל היו רעבים וא-לוהים הוריד להם מן. נקרא ונחשוב, ונגלה עקרונות חינוכיים בפרשה…

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

המצרים טבעו בים. בני ישראל חופשיים! ועכשו – הם בדרך אל הארץ המובטחת.

אבל החיים מלאים קשיים ואתגרים.

אין להם מים.

אין להם אוכל.

הם מתלוננים, משה מתפלל וא-לוהים מוריד להם מָן. עד היום לא ידוע מהו, אך הם מגלים אותו מדי בוקר, מתחת לשכבת הטל של הלילה[1].

יש שפע. נא לא להיות חמדנים.

עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת. מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ – רק לפי הצורך.

יש שמנסים לאסוף יותר. הם מודדים ומגלים:

וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר – אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ.

זה לא היה בסדר, אבל הם לא נענשו ומשה אפילו לא גער בהם.

רוצים לנסות ולראות? בבקשה! יש כאלו שזקוקים להוכחה כדי להאמין. ולמעשה, זה רציונלי לבדוק נס, כפי שיכתוב לאחר דורות הפילוסוף דיויד יום.

הרוצה לחנך – יתחשב במתחנך!

ואז מגיע יום ששי עם הפתעה: הם מוצאים מנה כפולה. באים לשאול את משה. והוא מסביר:

הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד – זה בהמשך למה שלמדנו קודם.

שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַידֹוָד מָחָר

ועדיין: מדוע משה לא הכין את העם מראש?

****

אמנות החינוך

גם הרשב"ם שואל זאת – ומשיב:

ומשה נתכוון שיהיו תמיהים כשימצאו מִשְׁנֶה – להודיע להם עתה כבודו של יום השבת.

דווקא עתה!

הנה עוד עקרון חינוכי: לחכות לרגע המתאים כדי להעביר מסר, לקשור אותו למשהו מעשי, יוצא דופן, מרשים, שלא יישכח.

לכן חכה משה שיאספו את הַמָּן כדי לומר להם: אתם מתפלאים מדוע מצאתם כפול, אפילו בלי להתאמץ? ובכן, זה בגלל שמחר שבת. ולכן –

אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ – כל אחד וטעמו.

וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר – וכיון שהכמות כפולה, יישאר למחר.

והאוכל המוכן חכה להם ולא התקלקל, כפי שקרה למי שניסה לשמור בלילות הקודמים.

עוד הוכחה שהכל נס. על זה כותב ה"בכור שור":

ולא הבאיש, וידעו קדושת שבת.

רק עכשו הם ידעו! שוב, חינוך זה להבין את הצורך של המתחנך בהוכחות…

ומשה מוסיף:

הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה… שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ

עוד עקרון חינוכי. אילו היה אומר להם מהלילה שלא יהיה מָן מחר בבוקר, חלקם היו סובלים ממתח, או אפילו מחרדה. האם הַמָּן יחזיק מעמד? משה חסך להם את הדאגה הזו. בבוקר, כשראו שהאוכל נשמר, רק אז גילה להם שאין מָן היום בשדה…

כשרוצים לחנך, לא מפילים על החניך בבת אחת את כל הדרישות…

וגם זה לא הכל.

משה אמר להם לא לנסות למצוא מָן בשבת, אבל לא כולם סמכו עליו.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט[2] – (וכמובן) וְלֹא מָצָאוּ

מדוע ניסו? יתכן שרצו עוד, ויתכן שנהגו, שוב, כמו הפילוסוף דיויד יום. לא רצו להאמין בנס עד שיראו במו עיניהם שזה עובד – בדיוק כמובטח. אם הַמָּן לא ירד בשבת – זו עוד הוכחה למציאות א-לוהים, לנסים ולנבואת משה.

הם רק רצו לבדוק – אבל הפעם עברו על הכלל שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ, ולא כל השבוע.

והפעם א-לוהים כועס:

עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם (סרבתם) לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי?-  מחנך צריך לדעת: אם המסר לא נקלט, לא צריך להעניש, אבל כן צריך לדבר בכעס.

רְאוּ – תסתכלו, תחשבו.

יְדֹוָד נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם – אתם לא מפסידים, אתם מרוויחים.

מי שרוצה שישמעו בקולו, צריך להראות שהפקודה לטובת הַמְּצֻוֶּה.

וזה לא הכל. משה מוסיף איסור חדש, שחכמינו יפרשו בתור איסור יציאה מחוץ לתחום, מחוץ ליישוב המגורים (ועוד רדיוס קצר מסביב):

שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו. אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

מדוע לחדש איסור? כדי להשריש הרגל טוב אצל המתחנכים.

למדנו עקרונות בחינוך: לתת למתחנך לשאול שאלות ולבדוק, להסביר ברגע הנכון כשהטוב מול העינים, לכעוס כשצריך ואפילו לחדש איסור כדי למנוע כשלון…

זו דרכה של תורה. לחנך. הַמָּן לא היה רק פתרון לרעב במדבר. הַמָּן היה גם אמצעי חינוכי ממדרגה ראשונה.

גם לספקנים ופילוסופים!

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (בשלח) טז, יב-לה

[2] שם כז-כט