עצירה למחשבה על פרשת דברים תשפ"א: להבדיל בין טוב לרע

דור המדבר נענשו לנדוד ארבעים שנה עד שימותו כולם ורק בניהם ייכנסו לארץ ישראל. הילדים ניצלו מעונש כי היו, בשפת חז"ל, תינוקות שנשבו.

מה אנו לומדים מכאן על חובת ההורים כיצד לחנך את הילדים? ואיך דווקא בתקופה הפוסט מודרנית יש יתרון עצום שנכלל בחינוך: חשיבה ביקורתית, היכולת והדרישה מכל אחד להבדיל בין טוב לרע?

שיעור להורים – אבל גם לצעירים יותר. האם אנו עצמנו מבקשים לדעת איך אנו מבדילים בין טוב לרע?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הדור החדש של עם ישראל עומד להיכנס לארץ ולכבוש אותה. כעת הצעירים שהתבגרו שומעים ממשה רבנו את ההסבר לשאלה כואבת: מדוע הם זכו בעוד ההורים שלהם נשארו למות במדבר.

ארבעים שנה לפני כן, ההורים שמעו מן המרגלים על הסכנות הצפויות להם בארץ כנען, על האויבים שאי אפשר לנצח. ואז הם נשברו.

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא[1]

אין לנו כמובן הקלטות, אבל אפשר לדמיין די בקלות מה היה שם, וכך יתארו זאת חכמינו במדרש.

היו יושבין במשכניהן ומבכין

נוטלין את בניהם ואומרים: אוי לכם דווים אוי לכם סגופים למחר יהו הורגין מכן שובין מכם צולבין מכם על הצלוב.

נוטלין את בנותיהם ואומרים להן: אוי לכם דוויות אוי לכם סגופות למחר יהו הורגין מכם שובין מכם מעמידין מכם בקלון[2]

אלו תיאורים היסטוריים מימי חז"ל תחת הכיבוש הרומאי. אבל דברים כאלו, וגרועים מאלו, התרחשו בכל מקום ובכל זמן. לאוכלוסיה אזרחית נכבשת, עד המאה העשרים, לא היו זכויות.

ובני ישראל האמינו למרגלים. הם אמרו:  

לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ

והם ויתרו על מתנת החירות ועל הברית עם אלוקים ואמרו:

נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה[3].

וזה בדיוק היה העונש שלהם. למות במדבר. ארבעים שנה ינדדו עד שימות האחרון בהם.

אבל רק ההורים, לא הילדים.

הילדים לא היו אשמים. לפי ביטוי של חז"ל שהפך למטבע לשוני נפוץ: הם היו תינוקות שנשבו.

וכאן יש משהו מפתיע. עד איזה גיל ניתן הפטור מעונש? הרבה לאחר גיל ההתבגרות!

הנענשים היו מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה[4].  מתחת לגיל זה הם נקראים וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע[5].

רגע. האם מי שכבר מתקרב לגיל עשרים נקרא מי שאינו יודע טוֹב וָרָע?

ובכן, כן. כי בדור ההוא ובתרבות ההיא – וגם מאוחר יותר – צעירים, גם בגיל תשע עשרה, הלכו תמיד בדרך הוריהם. אם ההורים אמרו שטוב ללכת אחרי משה רבנו – אז טוב. ואם אמרו בְּשִׂנְאַת יְדֹוָד אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ[6] אז גם לזה צריך להאמין.

מההורים היתה תביעה מתבקשת: הלא ראיתם את כל הנסים (הרשימה שם) אז איך פתאום איבדתם אמון? הילדים, גם הבוגרים, עד גיל עשרים, לא נתבעו לביקורת עצמית ולא נענשו.

בזמננו זה לא היה עובד. בזמננו הצעירים – מגיל צעיר מאד – היו שואלים את ההורים אם זה נכון ומהיכן יודעים זאת. אולי אפילו היו יוצאים נגדם וחולקים עליהם.

אבל גם בעידן הפוסט-מודרניסטי אנו מעצבים את תפיסת העולם של ילדינו. וזה, סוף סוף, הנושא המרכזי שלנו.

****

מתנת החינוך

ילדים, עד גיל מסויים, הם חסרי אונים. הם מאמינים לכל מה שאומרים להם. גיל ההתבגרות והמרדנות הוא הזמן שבו הצעיר מתחיל לנסות לחשוב לעצמו. ובעידן הפוסט-מודרניסטי גם ילדים כבר יודעים שלא חייבים להאמין להורים. אבל עדיין, הבסיס של כל ילד, של כל אחד מאיתנו, מתחיל במה שניתן לו בימי הילדות. לכן להורים יש עדיין כוח עצום: ללמד את הילדים מה זה טוב ומה זה רע.

בשפת הפסיכולוגיה, מעניקים לילדים נראטיב. מהיכן אני בא. לאן אני הולך. למה אני יכול לקוות? ומה אני חייב לעשות? מה לרצות? על מה אפשר לסמוך ועל מה אי אפשר לסמוך?

הורים עשויים להעניק תפיסת עולם בריאה, חיובית. אך יש שמנחילים תפיסות שגויות עד כדי יצירה של בעיות נפשיות.

זו אחריות כבדה. אם נלמד אותם שהם חיים בעולם של ידידות ושל אמון זה מה שהם יחושו (ורק צריך ללמד אותם פה ושם שצריך גם "כבדהו וחשדהו"). ואם נלמד אותם שהעולם מסוכן ומלא אויבים, כך הם יתייחסו לעולם ויפסידו הרבה קשרים והזדמנויות לאושר.

אם נלמד אותם שיש אלוקים שמשגיח עלינו ולוקח אותנו למסע של שיפור עצמי אז העולם שלהם ייראה שונה לגמרי בהשוואה למי שמאמין שאי אפשר לסמוך על שום דבר ושום גורם, שהוא לגמרי לבדו מול כוחות עוינים הזוממים להרע לו.

יש כאן שתי שאלות שצריך לחשוב עליהן. מהי האמת ומה כדאי להעביר לדור הבא שמופקד בידנו. הראשונה היא שאלה של ידע, של אמת, מה שמכנים אפיסטמולוגיה. איך אני יודע מה שאני יודע. השאלה השניה שייכת לתחום הפרגמטי, מה המועיל ביותר עבור הילדים. אני בטוח שכל אחד מאיתנו יכול לחשוב על תשובות טובות לשאלות האלו. בכל מקרה, האחריות היא על כל אחד מאיתנו לעצמו ולמשפחתו.

כפי שצריך לבחור את הנראטיב הטוב ביותר עבור ילדינו, עלינו גם להעניק להם את הכלי הנפלא שלא היה עד לתקופה המודרנית: חשיבה ביקורתית. תחילה עלינו ללמדם להאמין למה שאומרים להם, וכאשר יגדלו אז נלמדם לבדוק ולשאול: מהיכן אנו יודעים זאת?

אנו מעבירים מסר כפול. מצד אחד: תסמכו עלינו. מצד שני: יגיע היום שבו תצטרכו לקחת אחריות על עצמכם, לברר לעצמכם בדיוק מה בין טוב לרע. אילו הצעירים של דור המדבר היו לומדים חשיבה ביקורתית יתכן שההיסטוריה היתה שונה.

ההורים של אז לא ידעו זאת ולא יכלו לדעת זאת. אבל היום זה אחרת. כפי שלומדים מסיפורם העגום של בני ישראל שנכשלו והאמינו למרגלים, צריך לדעת לבדוק כל מידע אם הוא אמיתי ומה זה אומר לגבינו. כפי שהאחריות לדור הבא מוטלת על ההורים, כך לכל אחד מאיתנו יש אחריות לגבי עצמו. אם יש טוב ויש רע, איך מבדילים ביניהם?

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק א

[2] מדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים (פרשת דברים) פרק א פסוק כז

[3] במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק ב – ד

[4] במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כט

[5] דברים (פרשת דברים) פרק א פסוק לט

[6] דברים (פרשת דברים) פרק א פסוק כז