עצירה למחשבה על פרשת האזינו תשפ״ב: וַיִּשְׁמַן – וַיִּבְעָט

זו הפסיכולוגיה, חברים. כל תקופה של מאמץ שמובילה להצלחה מובילה בהכרח לרגיעה, לרצון לפרוק את המתח.

וכאן הסכנה: האם מי שמרשה לעצמו לנוח – שוב, כשלעצמו ענין טבעי ונורמטיבי – לא עלול להסיר גדרות, לוותר על עקרונות? ומכאן המסלול מוביל לפריקת עול, למרד, לבעיטה במי שעזר לו?

זה התהליך שמשה רבנו מתאר, בשלוש מילים, בפרשתנו.

איך זה בא לידי ביטוי בעידן המודרני?

וזה נוגע, אגב, גם לעכשו, לימים שאחרי עשרת ימי התשובה, לאחר המאמץ הגדול להתחזק ולהיות טובים…

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

זה נאום הפרידה של משה רבנו, התוכחה האחרונה שלו. הוא מנסח אותה כמו שירה, כלומר קשה לקריאה וקשה להבנה, ומבקש מן העם לזכור אותה וללמד את הילדים את הלקח. אולי זה ימנע מהם להיכשל בעתיד בחטאים.

ובתוך השירה מופיע[1] תיאור קצרצר של תהליך הכשלון. הפסיכולוגיה שמובילה מן האושר אל הזלזול.

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן – וַיִּבְעָט

נתרגם לעברית בת זמננו. יְשֻׁרוּן הוא כינוי לעם ישראל. הפעלים מופיעים בעתיד מהופך. עבור מי שאינו מכיר את הסגנון המקראי, זה נשמע כמו עתיד – אבל זה בעצם לשון עבר. העם השמין אז העם התחיל לְבַעֵט. למרוד. לזלזל. לעשות נגד.

החכם רבי אושעיא[2] מתרגם את הביטוי הקצר הזה למשל.

משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים

האכילה כרשינין – והיתה מבעטת בו

אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי? אלא כרשינין שהאכלתיך…

הבעלים המסור של הפרה טרח והביא לה מזון משובח וגמולו היה בעיטות. ולא היה לו אלא להאשים את עצמו: אילולא הביא לה מכל טוב, האם היתה מתחזקת ומסוגלת למרוד?

****

הטבע האנושי

רבי אושעיא אינו היחיד ששם לב לתופעה הזו של כפיות טובה. כמה אבות מגלים בשלב כלשהו כי ההשקעה שלהם בילדים איפשרה להם לצאת נגד האב, להתעלם מן החינוך של הבית, לבחור דרך אחרת, ולא דרך טובה?

וזה בדיוק המצב שמתאר רבי יוחנן.

משל לאדם אחד שהיה לו בן

הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות

מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?

אבל ר' יוחנן מוסיף דווקא צד זכות במשל שלו. האב לא רק מעניק לבנו מכל טוב, אלא גם ממקם אותו במקום שבו הפיתויים קורצים לו.

ואכן, האמוראים שפיתחו את המשלים האלו השתמשו בהם לא כדי להוכיח את העם, שיזכרו לא להשתמש לרעה בשפע שאלוקים נותן לנו, אלא ניסו ללמד עלינו זכות. אם אנו נכשלים וחוטאים, ודווקא לאחר שזכינו לקבל טובות רבות, לא רק אלינו צריך לבוא בטענות. מי העמיד אותנו בנסיונות האלו?

****

חינוך עצמי בעידן השפע

משה רבנו שוב אינו איתנו, ואנו פוגשים את התזכורת שהשאיר אחריו רק פעם בשנה. התהליך של וַיִּשְׁמַן – וַיִּבְעָט לעומת זאת מתרחש לעתים קרובות מאד, כפי שהעירו רבותינו האמוראים וכפי שאנו עשויים להכיר מנסיוננו.

ננסה להתבונן בתהליך. לא כל חלקיו הם רעים. ובסך הכל מדובר בטעות שצריך להיזהר ממנה.

הסיכון מתחיל עם ההצלחה. וַיִּשְׁמַן. זו עשויה להיות הצלחה כלכלית, כמו של החקלאי שקיבל שפע של יבול בארץ החדשה, וזו עשויה להיות כל הצלחה אחרת, שמעניקה לנו אמצעים ויכולות.

ולמעשה, כל תקופה של מאמץ גדול מחייבת אחר כך תקופה של מנוחה ורגיעה. וכאן הסיכון. (זה נכון, אגב, גם לזמן הזה, לאחר עשרת ימי תשובה והמאמץ של יום הכיפורים…).

השאלה היא מה נעשה הלאה, עם מה שהצלחנו להשיג. הסכנה של עם ישראל בארץ, לאחר שיתבססו איש בנחלתו, היתה הפיתוי של עולם האלילות. הטכסים המלהיבים של הנכרים שנשארו בארץ, שמעוררים סקרנות ורצון להצטרף.

ובימינו? נדמה שיש הרבה יותר פיתויים מאשר בעבר. יש פיתויים שנראים כמו שאיפות לגיטימיות. וכי מדוע עלי להגביל את עצמי ולוותר?

על השאלות האלו, בדורנו, צריך כל אחד לענות לעצמו. מה הם הערכים שלי? איך אני רוצה לעצב את עולמי, את משפחתי, את עצמי?

יהיו התשובות מה שיהיו, משה רבנו מצביע על תחילתו של תהליך מסוכן. לא לבעוט!

דומה שהתקופה המודרנית שלנו מלמדת אותנו לערער. לסרב לקבל בהכנעה תכתיבים שנראים כפויים מבחוץ.

זה בסדר גמור. צריך כל אדם לעשות את החשבון מה חשוב לו ומה הערכים שלו. צריך שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו[3] – כותב הרמח"ל.

לברר – כן. מותר ואף ראוי לְבַעֵט בשקרים, לדחות שקרים, להשתחרר מעולן של אמונות הבל, למרוד בכל מה שלא התברר לנו שהוא טוב. בדרך כלל, יש לנו תחושות ברורות מה נכון ומה לא נכון.

אבל את היכולת היקרה הזו, לְבַעֵט, צריך לשמור נגד הרע ולא להשתמש בה נגד מה שאנו יודעים שהוא טוב. לא לקחת את המתנות, הכישורים, ההשגים, כל מה שאנו אוגרים במאמץ בחיינו, כדי לבזבז אותם על מה שאנו יודעים שמנוגד לאמת ולערכים שלנו.

בכוונה איני נותן כאן דוגמאות. כל אחד יכול לחשוב עליהן בעצמו. משה רבנו, לאחר שאיפיין את התהליך של וַיִּשְׁמַן – וַיִּבְעָט נתן דוגמא אחת של חטא, אולי החמור ביותר: עבודה זרה. בדורנו, דור השפע, יש התמודדויות רבות אחרות.

המודעות לכך שדווקא השגים והצלחות עלולים לתת לנו רגיעה ורשות לוותר על כל מה שהתאמצנו כל כך להשיג היא היא מה שעשוי לשמור עלינו שלא נגיע למצב של בעיטה.

וזה בדיוק מה שמשה רבנו רצה ללמד אותנו הפעם. הבנה פסיכולוגית מעמיקה בשלוש מילים קצרות…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] דברים (פרשת האזינו) לב, טו

[2] ברכות דף לב עמוד א

[3] ספר מסילת ישרים פרק א