עצירה למחשבה על פרשת האזינו תשפ״ג: שירה, גזר ומקל

קשה לאבא להיפרד מהילדים שלו. קשה למשה רבנו להיפרד לתמיד מעם ישראל. מה הם יעשו בלעדיו? הוא בעצמו חרד לגורלם (דברים (עקב) ט, כד):

מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְדֹוָד מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם – מאז הכרתי אתכם אתם סרבנים ואינכם מקיימים מה שהתחייבתם לא-לוהים.

ועדיין, איך יוכל מנהיג דגול, נביא – אפילו גדול הנביאים –  להגן על העם מפני עצמו, לא כעת אלא בדורות הבאים?

משה רבנו, בהשראה א-לוהית, מחבר שירה.

השפה גבוהה וקשה, אבל המסר פשוט. היום קוראים לזה "המקל והגזר".

לא נעים לקרוא על עונשים אבל האם זה לא מה שקרה בהיסטוריה מאז ועד היום?

והיכן מסתתר הגזר העתידי, המתוק מכולם?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

השירה של פעם שונה מאד משלנו. בימי המקרא, שירה הציגה רעיונות גדולים בשפה גבוהה ובמילים קשות שהיו נדירות אז וכמעט בלתי מובנות היום.

עדיין אפשר לסכם את השירה הזו במסר חינוכי של משפט אחד: כמה טוב עשה לנו א-לוהים, נא להיזהר לא לבגוד בו ולא להרגיז אותו, כי יהיה רע מאד.

בסך הכל לפנינו הקדמה ועוד שלושה חלקים. אבל – האחרון חסר.

היכן הוא מסתתר?

****

היסטוריה של חסד

ההקדמה פותחת במליצה ומשל: קריאה אל השמים והארץ לספק עדות, או תזכורת.

ואז החלק הראשון של השירה[1]: החסדים והנסים, שאותם ראו בני ישראל במו עיניהם.

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם… חֵלֶק יְדֹוָד עַמּוֹ – א-לוהים בחר בעם ישראל כדי להעניק לו יחס מיוחד.

יְסֹבְבֶנְהוּ – ישמור עליו מכל צד

יְבוֹנְנֵהוּ – יבין אותו ואת צרכיו יותר ממה שהוא מבין את עצמו.

יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ – יחס אישי, שמירה הדוקה.

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו, יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו, יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ (כנפיו) – זה המשל המפורסם היפהפה על א-לוהים שנושא אותם כמו הנשר את גוזליו.

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר – אלו ביטויים ספרותיים לכך שלא חסר להם מאומה במדבר.

****

בנים כפויי טובה

ואז – הבגידה[2]. זה התחיל כבר במדבר, אבל משה יודע שזה עלול לקרות גם בעתיד, בארץ ישראל, לאחר מותו.

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט – יש כאן תהליך פסיכולוגי מוכר. הדור החדש והמפונק אינו רוצה את הברית.

יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים – הם יחזרו אל הפולחן האלילי, שנהג בין עמי המדבר.

חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם (הכירו) אֲבֹתֵיכֶם – והם יאמצו אלילים חדשים.

וַתִּשְׁכַּח אֵ-ל מְחֹלְלֶךָ – ואת א-לוהים שעשה לכם הכל, אותו תשכחו.

****

דרך הפחד ודרך האהבה

החלק השלישי, הארוך – והמדכא מאד – הוא סדרת העונשים הנוראים[3].

וַיַּרְא יְדֹוָד וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו – אין כעס כמו של אבא שננטש בידי צאצאיו.

אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת – רשימת העונשים כוללת רעב, חיות רעות, מלחמה וכיבוש

אך גם את הגויים, א-לוהים יעניש (סוף סוף, הם בחרו להיות רעים ולפגוע בעם ישראל).

דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו…

רגע, ומה אז? איפה הגאולה?

זה לא נזכר כאן כלל!

מדוע?

מפני שהצעד החינוכי של משה בפרשתנו הוא להפחיד את העם. מאחורי השירה, המסוגננת והקשה, עומד מסר מוכר. בעברית שלנו: "המקל והגזר". הגזר של הנסים במדבר ולאחר החטאים –  המקל.

אולי אם ידעו בעל פה את השירה, ואת העונשים, הם יצליחו לא לחטוא (זה לא ממש עבד, כידוע).

אז חלילה לא תהיה גאולה? יש, אבל זה נמצא בפרשה הקודמת[4].

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ – עונשים מעוררים חשבון נפש.

וְשַׁבְתָּ עַד יְדֹוָד, אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ – אז, רק אז, תבחרו כולכם לעשות תשובה.

וְשָׁב יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ – וניגאל.

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאָרֶץ – ובני ישראל יחזרו לארץ.

וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ – ויהיה לנו עוד יותר טוב.

המסר מהפרשה הקודמת נחוץ במיוחד בדורנו. קשה לקרוא על עונשים. צריך אהבה וחיזוק.

ובדורנו, לאחר יותר מאלפיים שנה של מקלות, האם לא ראינו בעינינו כיצד לאחר הקללות של השואה באו הברכות, כלומר שובנו לארץ מכל קצוות תבל?

נשארה לנו עוד ברכה אחת לקבל, החשובה מכולן.

וּמָל יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ – א-לוהים יאפשר לנו ולצאצאינו לשמוח בקשר איתו, באהבה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] דברים (האזינו) לב, ז – יד

[2] דברים (האזינו) לב, טו – יח

[3] דברים (האזינו) לב, יט – מג

[4] דברים (נצבים) ל, א – ו