עצירה למחשבה על פרשת וארא תשפ״ג: יראת אלוקים – הדגם המצרי

איך מוכיחים שיש א-לוהים, שהוא שומע תפילה, שהוא שומר ישראל?

במצרים היתה הזדמנות לראות נסים. אבל האם זה מספיק?

בין הפסוקים אנו מכירים את האופן שבו עבדי פרעה החלו להשתכנע, לאט לאט, שעדיף להאמין למשה רבנו.

ומה אנו יכולים ללמוד מזה לעצמנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

לאחר מכות דם, צפרדע, ערוב, דבר ושחין, המכה השביעית היא ברד[1].

משה מתייצב לפני פרעה השכם בבוקר ומזהיר בשם א-לוהים:

הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד

ולכן:

כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה – וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ

היום אנו מכירים סופות ברד יוצאות דופן. בהודו, בשנת 1888, נהרגו 246 מברד בגודל של תפוזים. אבל כאן האירוע מסוכן הרבה יותר, וכמובן הוא בא עם התראה מוקדמת.

משה מדבר עם פרעה, אבל זה לא סוד. ולכן:

הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְדֹוָד מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים

לא ידוע לנו מה עשה פרעה עצמו עם מקנהו, אבל עבדי פרעה שנזהרו – הרויחו.

מתבקש לשאול:

מה סברו אותם עבדי פרעה שכן שמעו בקול משה, ומה סברו אלו שהתעלמו?

זה לא כתוב, אבל אפשר לנסות לשחזר מה היה אז – וזה נוגע גם לנו היום.

****

יראת העונש של מצרים

במה האמינו המצרים בימים ההם?

הם האמינו[2] כי העולם נברא עם סדר קוסמי, שמבוסס על צדק ויושר, "מעאת". אדם צריך להתנהג בהתאם – או להענש. יש גם חובות דתיות, פולחניות: הקמת מצבות, קרבנות ומנחות. המלך אמנם רואה את עצמו כנושא במשרה של אל, אבל זה רק הוא, לא שאר העם.

הפנתאון המצרי כלל אלים רבים. אך א-לוהי היהודים, כפי שאומר פרעה, לא היה מוכר[3]. השאלה של פרעה – מִי יְדֹוָד אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ… לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְדֹוָד – אינה שקר ולא התחמקות. האמירה שלו משקפת לא רק את בורותו המובנת מעצמה של פרעה אלא של כל המצרים כולם.

הווה אומר: גם אם פרעה כיבד את משה ואת אהרן המדברים בשם א-לוהים שאינו מוכר לו, הוא לא סבר שעליו לחשוש מא-לוהי היהודים. ולוקח לו זמן רב להשתכנע. גם לאחר שהחרטומים שלו מודים שהיתה שם תופעה שאינה ניתנת להסבר, הוא מתעלם.

כמו חוקר דת מודרני, כמו הפילוסוף דיויד יום. כאשר מגיעה מכת דבר, הוא שולח לבדוק אם התאמתו דברי משה[4].

והוא אנוכי מאד: כל עוד אין הוא מאויים אישית, הוא מתעלם. אם העם סובל, זו בעיה של העם, לא שלו…

עבדי פרעה, בניגוד אליו, אינם יכולים להרשות לעצמם להתעלם. הם שומעים על האיום של משה במכת ברד. וכעת עליהם להחליט אם להתחשב בסיכון או לא.

גם הם נוהגים בצורה רציונלית ככל האפשר. הם נמצאים, למעשה, במצבו של עם ישראל לפני הניסוי המפורסם של אליהו בהר הכרמל (שבו נס מוכיח לעם את השקר של האלילות. א-לוה חדש מציג את עצמו, ולכן הם פוסחים על שני הסעיפים.

האם באמת א-לוהי היהודים נגלה אל משה ושלח אותו? האם חמש המכות הקודמות אינן הוכחה שמשה אומר אמת? האם לא זהיר יותר לציית?

לכן: הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְדֹוָד – את דְּבַר יְדֹוָד ולא את יְדֹוָד.

רק בפרשה הבאה[5] ישתכנעו אנשי פרעה, ואז הם יצאו נגדו, נגד המלך, ויטענו:

עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ – כמה עוד נסבול?

שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְדֹוָד אֱ-לֹהֵיהֶם – א-לוהים שלהם, לא שלנו.

הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם – אי אפשר להתעלם מן הסכנות והעונשים.

גם שם, זה לא שהם קיבלו על עצמם את דת ישראל. הם הסיקו שהא-לוהים של היהודים מחולל נסים, גם במצרים שלפי תפיסתם נשלטת בידי רע, אוזיריס, אנוביס ושאר אליליהם.

לכן אין ברירה אלא לכפוף ראש – ולציית.

זוהי יראת העונש, שאמנם מועילה מאד כדי לשמור על מוסריות וציות, אבל כדי להיות עובד א-לוהים צריך הרבה יותר מזה…

מהי יראת א-לוהים הראויה ומהי אהבת א-לוהים שהיא גדולה יותר ממנה – זה נושא לפעם אחרת…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (וארא) ט, יג-כ, כה – כו

[2] אין אדם שנולד חכם, נילי שופק, עמ' 7, 12, 14.

[3] שמות (פרשת שמות) ה, ב

[4] שם ח טו, ט ז.

[5] שמות (בא) י, ז