עצירה למחשבה על פרשת ויגש תשפ״ב: מי לא בכה ומדוע

רגע דרמטי ומרגש: יעקב נפגש עם יוסף לאחר עשרים ושתים שנה. האחד מחבק את השני ובוכה ואילו אחד נשאר דומם.

איך זה יתכן?

ומי היה זה שבכה ומי זה שלא?

ולמה?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

סופר טוב מרתק אותנו ברגעים דרמטיים, וגם התורה מלאה בהם. גם בפרשתנו[1].

יעקב: האב הזקן, שלא ראה את בנו יותר מעשרים שנה, שחשב שהוא מת אבל לא רצה להאמין בזה, שעכשו שמע שהוא בעצם חי, נושא משרה רמה בארמון המלך.

והוא נוסע אליו עם כל המשפחה אל מצרים.

ויוסף: הבן האובד, החטוף שהפך לעבד שהפך למשנה למלך, שגילה שאביו חי והוא מגיע עם כל המשפחה למצרים.

והנה הם נפגשים.

הבן חובש את מרכבתו המלכותית, מגיע לאבא ואז

וַיֵּרָא אֵלָיו – וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו  – וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד

רגע, זה הכל? זה כל מה שיש לתורה לספר לנו על מה שהיה שם?

התורה אינה משתפת אותנו במחשבות וברגשות של גיבורי הסיפורים שלה. עלינו להשלים את הכל בעצמנו. זה סוג מסויים מאד של כתיבה, השונה מאד מן מן הכתיבה המודרנית אבל גם מן הכתיבה הספרותית של העולם העתיק, כגון באיליאדה ובאודיסיאה של הומרוס, וכפי שכתב חוקר הספרות הידוע אריך אוארבך בספרו "מימזיס".

אך כאן לא רק שהרגשות אינם מתוארים, למרות שקל לשחזרם, אלא שאפילו סדרת האירועים אינה ברורה.

מי נראה אל מי? מי היה זה שהציג את עצמו בפני השני?

מי נפל על צווארו של מי, כלומר חיבק את כתפיו?

מי בכה עוֹד, כלומר בכה הרבה ולא היה מסוגל או לא רצה להפסיק?

בכי אינו רק דמעות אלא ביטוי סוער של רגשות, המשחרר את הנפש.

אז השאלה הגדולה ביותר תהיה: מי לא בכה שם, ולמה?

****

שאלה של אופי

הבה נבדוק מה ידוע לנו על האב ועל בנו. מי נוטה יותר לחשוף את רגשותיו ואינו שולט בהם?

יעקב הוא השקול מבין השנים[2]. נכון, הוא מרשה לעצמו לנשק את רחל ולפרוץ בבכי כאשר הם נפגשים בפעם הראשונה אבל שם זה בגלל הגעגועים הביתה, בגלל שהיא בת לבן אחי אמו. האהבה הגדולה תגיע מאוחר יותר, אבל הביטוי שלה הוא הסכמתו של יעקב לעבוד עבורה שבע שנים (ועוד שבע) והם בעיניו מעט – וזהו זה.

הוא בוכה כאשר הוא פוגש שוב את עשו ומגלה שעשו אוהב אותו. ונשוב לכך לקמן.

כאשר הוא שומע על אונס דינה, הוא מחריש עד שבאים בניו וגם אז איננו שומעים אותו מדבר. הוא שותק גם כאשר הוא שומע על מה שעולל ראובן לפילגשו בלהה. רק כאשר האחים מציגים בפניו את כתנת הפסים המגואלת בדם, כאשר הוא מאמין שיוסף מת, רק אז הוא מגיב בעוצמה. הוא קורע את בגדיו, לובש שק, מתאבל ימים רבים, מסרב להתנחם – וגם בוכה עליו במשך יָמִים רַבִּים.

וכאשר מספרים לו שיוסף בעצם חי, הוא כמעט מקבל התקף לב כפי שקוראים לכך היום – מפני שהוא פוחד להאמין להם.

ויוסף? הוא נוטה לבכות יותר מאביו. הוא בוכה כאשר האחים משליכים אותו אל הבור, אם כי אנו שומעים על כך רק מאוחר יותר. והוא בוכה כאשר אחיו מתחרטים על מכירתו. הם לא – כבר לא – השונאים שהכיר לפני יותר מעשרים שנה. הם השתנו. הם מוכנים לעשות הכל כדי להציל את אחיהם, והאחראי למכירתו, יהודה, מציע כעת להיות לעבד במקום בנימין…

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק … וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי

ואם יוסף בוכה, לא כל שכן אביו? את הנימוק הפסיכולוגי הזה מעלה הרמב"ן[3].

ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך.

כל אחד מהשנים היה מועד לבכות ומסיבות טובות.

זה אומר שהשאלה איננה מי בכה, אלא מי לא בכה – ולמה.

****

בין מפגש למפגש

תיאור המפגש בין יוסף ליעקב אצלנו מזכיר מפגש משפחתי אחר, שגם בו השתתף יעקב, מפגש דרמטי מאד, שארע יותר מעשרים שנה קודם לכן, בין עשו שהפך למלך ומצביא לבין יעקב החוזר מן הנכר, עשיר ובעל משפחה גדולה – ועמוס בחרדות ורגשות אשמה. ושם, בניגוד לפחדיו של יעקב, הוא פוגש אח אוהב[4].

ושם התורה משתמשת באותה לשון כמו פה. וזה אמצעי ספרותי, הידוע בתור "עקרון המלה המנחה", שמזמין אותנו לקשר בין האירועים שם וכאן.

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ

גם שם, כמו כאן, יעקב היה הסביל. שם היה זה עשו, האח השונא שהפך לאוהב וכאן זה יוסף, הבן האהוב תמיד.

ושם שניהם בכו.

גם שם ואז, יעקב לא היה מסוגל לחבק את אחיו וגם לא לנשקו. אבל הוא כן בכה. מדוע?

מפני שפתאום הבין עד כמה לא העריך נכון את עשו. נכון שבזכות המסע אל חרן זכה להקים את משפחתו, אבל לא היה צריך לחכות כל כך הרבה שנים כדי לחזור. 22 שנה עברו עליו במקום זר, אצל לבן, בתנאים קשים מאד. הוא היה יכול לחזור הרבה קודם אל אביו יצחק ואמו רבקה. ובהתחשב בשינויים שעובר עשו – אם אפשר לסמוך עליהם – גם ביניהם היה יכול להיווצר קשר. אולי עשו לא היה הופך לכובש שהינו היום.

הבכי של יעקב שם ואז הוא בכי על טעויות ועל הזדמנויות אבודות.

וכעת? גם כאן היו טעויות. גם כאן, עוד יותר משם, היו הזדמנויות אבודות. האם זו מידה כנגד מידה, שהוא עצמו הפסיד את יוסף, לא לתמיד אלא למשך 22 שנה? ההתאמה המספרית מדהימה!

יעקב היה אמור לבכות, אבל מחשבותיו של אבי האומה שלנו מתקדמות הלאה.

יוסף לא מת. הוא חי, גם פיזית וגם רוחנית. כמו אביו, ואולי יותר מאביו, הקשיים והחיים בנכר בנו אותו. הנה הוא כאן, נאמן לבית אבא ולדרך האבות.

האין זה חסד א-לוהי? אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי אומר יעקב, כי זה שאתה יוסף בני חי וגם חי בדרך האבות, זה נס שאחריו העולם כבר לא מה היה קודם.

כך הצער על העבר מתחלף בתחושה של פליאה והוקרה עד אין קץ. ומי שמיטיב לתאר את החויה הדתית העוצמתית הזו הוא רבנו הרמב"ם[5].

בשעה שיתבונן האדם במעשיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר.

הרמב"ם מתאר כאן את החויה הדתית של המפגש עם תמונת העולם המדעית, אך זה נכון גם לגבי המפגש עם ההנהגה הא-לוהית של ההיסטוריה. כאן וכאן, האדם מגיב בהשתאות שמולידה אהבה והודאה.

סביר שזו היתה תחושתו של יעקב.

האם לכך התכוונו רבותינו, שמצטט רש"י, באמרם כי יעקב היה עסוק בקריאת שמע? הלא קריאת שמע שלנו עדיין לא נולדה, אבל מה שקריאת שמע אמורה להעניק לנו, החזרה על העובדה היסודית כי האלוקים הוא בורא העולם ומנהיגו, היא בדיוק מה שיכול היה יעקב אבינו לחוות ברגע הזה.

ומול האושר והפליאה האלו, מי יכול לבכות?

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] בראשית (פרשת ויגש) מו, כט-ל

[2] בראשית (פרשת ויצא) כט, יא; (פרשת ויצא) כט, כ;  ((פרשת וישלח) לד, ה; שם לה כב; פרשת וישב) לז, לג) – לה; (פרשת ויגש) מה, כו

[3] שם.

[4] בראשית (פרשת וישלח) לג, ד

[5] רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ב