עצירה למחשבה על פרשת ויחי תשפ״ב: כלי חמס מכרותיהם

לפני מותו, יעקב אבינו מדבר עם כל אחד מבניו ואומר לו מילות פרידה. זו המתנה האחרונה שלו. מילים שיכולות לשנות. מילים שצריך לקחת ולעשות היסטוריה.

שמעון ולוי… מקבלים ביקורת, על מה שעשו לפני שנים רבות כל כך. הם לא ידעו זאת, אבל הם הרסו תוכנית שיכלה למנוע את הירידה למצרים…

ומה מציע יעקב כדי שיוכלו לתקן את תכונות האופי המסוכנות שלהם – וזה כבר נוגע לכולנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

האיש הזקן מאד שוכב על המיטה וחייו עוברים לו לנגד עיניו.

השמחות, הצרות, המאמץ לנהוג תמיד לפי היושר והאמת, ללכת בדרך א-לוהים – והכשלונות.

הטעויות. ההצלחות. הנסים שהוא ראה.

הילדים.

ובחזרה להווה. הנה הם גדולים, הגיעו להיפרד. לשמוע ממנו מילים אחרונות.

מי כעת בתור?

הוא מנסה למקד את מבטו. כמו אביו, בגילו, גם הוא מתקשה לראות למרחוק. הוא כבר בן 147!

אה, הנה הם.

הוא צריך לומר להם משהו חשוב, משהו כואב. הוא תמיד נמנע מלומר ביקורת. אבל זו ההזדמנות האחרונה.

הוא מנסה להתרומם, לדבר.

והתמונות עולות לנגד עיניו[1].

****

הנס

בתו, דינה.

היא רק רצתה לצאת לטיול קצר, קצת להתרחק מהבית המוגן, לפגוש בנות אחרות. לראות איך זה.

זו היתה טעות, כמובן.

הנסיך של העיר הקרובה חטף אותה. אנס אותה.

ואז – הַפֶּלֶא! במקום לשנוא אותה על שאיבד בגללה את דעתו, שעשה מעשה מגונה שאין לעשות – כמו שיקרה לימים לאבשלום עם תמר[2] – הוא.. התאהב בה. ביקש להתחתן איתה. נסיך עם בת של זר, נווד ורועה צאן – אם כי עשיר גדול. מקלט מדיני, ברית, נישואין הדדיים.

האם הוא יכול להבין שזה איום גדול אפילו יותר מאשר האונס?

ודינה לא פה. היא אצלו. האמת הנוראה שהיא בעירו, לכודה, מתגעגעת, שבורה. והם מנהיגי העיר, עם צבא. והם – משפחה קטנה, בודדה. הם כאן והיא שם ואין להם דרך להשיבנה הביתה.

והנסיך מחכה לתשובה. הרי לא יכלו לצפות למשהו טוב מזה?

האב אינו מסוגל לדבר. בנו, יהודה הפיקח, מוצא דרך אלגנטית להתחמק.

 לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ

אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם – אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ. לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר!

וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד

והנה הנס. נס אחר נס.

מנהיגי העיר מסכימים. הם נימולים. למרות שזה כל כך קשה בגיל מבוגר. וכל אזרחיהם כמותם.

****

מה שלא היה ומה שיכול להיות

לרגע מתעמעמים הזכרונות.

ואז… הם באמת הפכו לעם אחד. כל תושבי העיר התגיירו. כאילו אברהם סבא שיכנע אותם.

לא עוד נדודים. בית של קבע במקום סוכות. ויוסף המוכשר נבחר לשר העיר.

עיר של גרים. אחוה.

וגם הוא כאן, בארמון שבנה לו חתנו. כאן נכדיו, בני שכם הגר ודינה, בני ברית כמו כל נכדיו.

ופתאום… יעקב מתעורר מן החלום שהיה יכול להיות ולא היה.

שמעון ולוי הרסו את התוכנית הא-לוהית לקירוב בני הארץ. הם הרגו את כל בני העיר, מנצלים את חולשתם לאחר המילה. וכעת כולם במצרים. ומי יודע מתי ואיך יחזרו לארץ המובטחת…

ואולי הוא אשם, בדוגמא שנתן, כאשר סירב לשמור על קשר עם אחיו עשו? אולי היה צריך להציע לו, לעשו, את דינה? ההיסטוריה יכלה להיות אחרת.

עליו לחנך אותם. אז הוא אומר להם מילים קשות, שלא הרשה לעצמו לומר עד היום[3].

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם (כלי נשקם), בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ

אָרוּר אַפָּם (כעסם) כִּי עָז וְעֶבְרָתָם (שנאתם) כִּי קָשָׁתָה

ואולי, וכאן יעקב מצטמרר מפחד, אולי זה גנטי, והדורות הבאים יירשו את התכונות האלו.

איך לעזור להם להשתנות, לקחת את הכוחות האלו שהם השתמשו בהם לרעה ולעשות בהם טוב?

אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל הוא אומר. דווקא בתכונות האלו יעשו טוב, ייאבקו כדי לתקן עוול.

אנו, אלפי שנים מאוחר יותר, יודעים שהוא צדק. משבט שמעון, לפי דברי חז"ל, צמחו מלמדי תינוקות. שבט לוי – הם נלחמו נגד עבודה זרה, וממנו יצאו אהרן הכהן ומשה רבנו.

האדם נולד עם תכונות טבועות, אבל זו רק ההתחלה. כל השאר אלו הבחירות שלו. וכפי ששמעון ולוי מנעו את הכללת תושבי שכם בעם ישראל, כך צאצאיהם ישתתפו בגאולת ישראל ממצרים ואחד מהם, אהרן, יהיה ידוע ביכולתו להפיץ שלום ואחיו משה, כידוע, הביא לנו את התורה…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] בראשית (פרשת וישלח) לד, כ) – לא

[2] שמואל ב פרק יג.

[3] בראשית (פרשת ויחי) מט, ה) – ז