עצירה למחשבה על פרשת וילך תשפ״ב: מצות הַקְהֵל – מי קורא בתורה ולמה?

מצות "הקהל" מתקיימת פעם בשבע שנים: המלך קורא בספר דברים לפני כל העם העולה למקדש בירושלים.

המצוה הזו מופיעה כמעט במלואה בפרשתנו. אבל לא ממש. משהו חסר שם.

ומה זה מלמד אותנו על הקטגוריה החשובה של "דברי סופרים" שמתאר הרמב"ם?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הנה מצוה שמתרחשת פעם בשבע שנים. ואם נזכה, היא תתקיים בשנה הבאה בחג הסוכות.

היא ידועה[1] כהַקְהֵל: נצטוינו שייקהל עם ישראל כולו, אנשים ונשים וטף, במוצאי שנת השמטה בחג הסוכות ביום שני בחג ולקרוא קצת מספר משנה תורה באזניהם – כותב בעל ספר החינוך.

ומי קורא? זו השאלה שלנו להפעם.

הרמב"ם עונה:

המלך הוא שיקרא באזניהם.

מצוה זו מופיעה בפרשתנו, ומוצגת לנו בארבעה פסוקים תמציתיים.

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת – התאריך: סוכות של מוצאי השנה השביעית.

בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר –במקדש.

תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל – מצות הקריאה (אבל לא נדון מה בדיוק נכלל בה)

הַקְהֵל אֶת הָעָם לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת

וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם – זוהי תכלית המצוה, לימוד התורה וחינוך ליראת שמים.

נסכם:

פעם בשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה, בחג הסוכות, כאשר העם נקהלים במקדש, המלך קורא לפניהם בספר "דברים" מספר פרשיות שקבעו חז"ל.

כל זה כתוב בפרשתנו, למעט פרט אחד מרכזי.

שמתם לב מה לא כתוב אצלנו?

אתם מוזמנים לעיין בפסוקים שהובאו לעיל. זה מפתיע, מפתיע מאד.

****

הפרט החשוב ביותר

מי שמצא הרי זה יפה מאד. ומי שלא, אז נגלה: לא כתוב שהמלך קורא.

וזה מעורר את השאלה: מהיכן ידעו חז"ל שזה כך. או שמא זה פירוש, או תקנה, משלהם?

גם מפתיע שהשאלה הזו אינה עולה כלל, עד כמה שאפשר למצוא, אצל חכמינו. במשנה נאמר בפשטות שהמלך הוא שיקרא, וכן בתוספתא[2], אבל אין שום מדרש הלכה ששואל מהיכן לומדים זאת.

יתכן שהיה מדרש כזה ואבד. במדרש ההלכה "ספרי" על פרשתנו אין מאומה על מה שחז"ל כינו "פרשת המלך". במדרש הגדול על פרשתנו מובא רק "הקהל את העם – זו מצות עשה"[3]. מלקט המדרש המאוחר, מן המאה ה14, כנראה לא מצא יותר מזה לפניו – ועדיין הביא יותר ממה שיש בידנו.

הבבלי והירושלמי דנים במצות "הקהל" ובפרטיה אבל השאלה המתבקשת "מנלן", כלומר מהיכן אנו יודעים זאת, שלא כרגיל אינה נשאלת ואינה מקבלת תשובה.

יתכן שהיה מדרש כזה ואבד כי רש"י מצטט ממנו בפירושו:

ואותה קרייה על יד מלך היא כדתניא בספרי בפרשת המלך[4].

אבל לנו אין כזה מדרש!

רבי יוסף באב"ד, בעל "מנחת חינוך", דן בשאלתנו בעיוניו לספר החינוך[5]:

מבואר בש"ס שהמלך היה קורא, ואיני יודע אם הלכה למשה מסיני כך דדווקא מלך. ואם אין מלך אין מצוה כלל. אם כן עד שאול המלך לא נתקיימה מצוה זו?

ואפשר דלאו דווקא מלך רק גדול שבדורו – עליו היה המצוה אם לא היה מלך, וכן נראה מצד הסברא (הסברה: השכל וההגיון).

כדבריו, אם צריך מלך שיקרא, איך נהגו בשילה, כאשר אלקנה עלה עם משפחתו – כולל חנה אמו של שמואל הנביא? הרי אז לא היה מלך… האם עלי הכהן הגדול הוא שקרא אז בפרשה?

יאשיהו קרא לעם לאחר שמצא ספר תורה פתוח בפרשת הקללות – אבל זה לא היה במוצאי שמיטה אלא ברגע שנמצא הספר. עזרא הסופר קרא לפני העם סמוך לתאריך שלנו, אבל הוא לא היה מלך, אלא רק נציג בכיר ומוכר של השלטון הפרסי.

האם לא נתקיימה המצוה? להפתעתנו, יש מצוות שלא קויימו דורות בימי התנ"ך, כגון מצות הפסח.

בימי בית שני קיימו את הַקְהֵל ככל שיכלו. אגריפס המלך היה אוהב תורה ומצוות, למרות שהיה צאצא של הורדוס הרשע, והוא שקרא במקדש. אם דרש לקרוא בעצמו, מכאן שהמלך הוא שהיה קורא.

****

דברי סופרים

מה למדנו? כי מצות הַקְהֵל המוכרת – שהמלך יקרא בתורה פעם בשבע שנים במוצאי השמיטה –  מסתתרות תעלומות למדניות. האם זו היתה הלכה מדורות קדומים, אולי הלכה למשה מסיני? או האם היתה זו תקנה של חכמים?

רבנו הרמב"ם מגדיר קטגוריה הלכתית שנקראת אצלו "דברי סופרים". אלו הם דברים שמקורם בתורה אבל חכמים הם שפירשו אותם וקבעו איך יתבצעו. דברי סופרים הם אם כן שילוב של חובה מן התורה ופרשנות של חכמינו. מצות "הקהל", כך גילינו, היא דוגמא מופתית ל"דברי סופרים".

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] רמב"ם חגיגה ג ג, "החינוך" מצוה תריב. דברים (פרשת וילך) לא, י – יג

[2] משנה סוטה תוספתא פרק ז.

[3] מדרש הגדול (דברים (פרשת וילך) לא, יב),

[4] רש"י סוטה מא א, וליברמן, תוספתא כפשוטה לסוטה עמ' 681. ליברמן מפנה גם למאירי סנהדרין עמ' 74. ולספרי דברים שופטים קס.

[5] מנחת חינוך, מכון ירושלים תשנ"א, חלק ג, מצוה תריב, סעיף ב.