עצירה למחשבה על פרשת ויקהל פקודי תשפ״א: לא ניכר שוע לפני דל: סיפורו של אהליאב

מי היו האמנים הגדולים שיצרו יחד את המשכן? נכון, בצלאל ואהליאב.

ואיך זה קשור לרעיונות מודרניים לכאורה, כמו שויון האדם וחוק ההזדמנות השווה בתעסוקה?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

מי בנה את המשכן ואת כליו[1]?

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קָרָא יְדֹוָד בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה

הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן

מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב

לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם

בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ

ההשגים של בצלאל ואהליאב מרשימים ביותר, במיוחד על רקע התקופה, שבה הטכנולוגיה והכלים שלנו אינם מוכרים. ראו את שמות המקצועות מן הימים ההם – חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם  – את חומרי הגלם היקרים – בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ – וכמובן את התוצרים שלהם: ממנורת הזהב והכפורת ועד האדנים שחיברו את הקורות והלולאות שחיברו את הבדים מעל האהל. קחו בחשבון את העיצוב הקפדני, וזכרו שלרשות המבצעים עמדו בסך הכל כמה חודשים.

גם היום היינו מכתירים, בצדק, את השניים בתור אומנים ממדרגה ראשונה. ואיך הם הגיעו למעמד הזה?

בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב – [יְדֹוָד] מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב

בעברית שלנו: אלוקים נתן להם את החכמה!

כשרונות הם דבר נפלא ויקר ונדיר. אבל הם אינם באמת הישג. הם ניתנים לאדם במתנה. ה' מחלק אותם.

אז על מה ראוי לשבח את האדם?

על הבחירות שלו.

הבחירה של האדם היא מה לעשות בכשרונותיו, וכאשר מדובר בבצלאל ואהליאב, הם השקיעו את כישורי העל שלהם בבנית המשכן. הזכות המופלאה שלהם אינה הכישורים לכשעצמם אלא הבחירה להשתמש בהם באופן הראוי והמובחר ביותר. הכשרון, גדול ככל שיהיה, הוא רק מתנה משמים, ולא זה מה שראוי לאדם להתפאר בו.

אבל זה עדיין לא הכל. זה עדיין לא הכל.

****

עקרון השויון

נתבונן עתה באופן שבו התורה מציגה את שני האומנים. וכן, זה משמעותי.

קָרָא יְדֹוָד בְּשֵׁם

בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה

וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן

איך הזכירו אדם בימים ההם? אפשר לקרוא לו בשמו הפרטי – שמות משפחה לא היו קיימים – אפשר בשמו ובשם אביו, ואפשר גם לציין את השבט שלו. אז הכיר כל אחד את שבטו. כך נעשה גם כאן.

ומדוע נזכר שם השבט? נקרא את ההסבר של רש"י[2].

ואהליאב – משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים.

לקיים: ולא נכר שוע לפני דל  (מתוך ספר איוב)

לפי רש"י, בעם ישראל היה מידרג, שהחל עוד בימי יעקב, בין בני האמהות לאה ורחל לבין בני השפחות, בלהה וזלפה. יהודה, בן לאה, הנזכר ראשון כבר בברכת יעקב, עמד בראש המידרג. דן, בן בלהה, שנדחה ללכת במאסף בסוף כל המחנות במדבר, נמצא בסוף המידרג.

והנה, כאן נזכרו שניהם לשבח. מה למד מזה העם? שכולם שוים לפני א-לוהים!

ורש"י מצטט עבורנו מספר איוב, על משפט א-לוהים שכולם שוים לפניו.

וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל

בעברית שלנו: שוע, השר החשוב והעשיר, אינו חשוב בעיני ה' יותר מאשר דל, עני ואביון.

ואם הזכרנו את הפסוק מספר איוב, כדאי להביא גם את סופו.

כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם

מוכר? בהחלט! זה הרעיון המובא בסיפור הבריאה[3]:

בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם

כל בני האדם שוים הם!

וגם זה עדיין לא הכל.

****

שויון הזדמנויות בתעסוקה

הנה שאלה מקצועית המוכרת היטב בימינו: איך בוחרים אדם לתפקיד?

התשובה: כישורים ויכולות ונסיון מקצועי, ההישגים. ומה לא? לא הייחוס, לא המוצא המשפחתי וגם לא, יש לקוות, קשרים ופרוטקציה.

זה מה שקורה בפרשתנו. מוצאו של אהליאב מסוף המידרג החברתי לא מנעה את בחירתו לתפקיד.

זה מה שנקרא "עקרון ההזדמנות השוה" ואנו מוצאים גם אותו כאן, בפרשתנו.

כאשר צריך לבחור בעלי כשרון ובעלי מקצוע, אנו מוזמנים להיזכר: כל בני האדם שוים, כל אדם יקר באותה מידה, גם שוע וגם דל. ולכל אחד מגיעה הזדמנות. ומי שיכול – ייבחר.

וא-לוהים עצמו, נותן התורה, חתום על השויון הזה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] פרשת ויקהל, פרק לה ל-לה

[2] רש"י שמות לה לד

[3] בראשית פרשת נח ט:ו